בראשית – ויעל

קרבן אשם/קרבן עולה ויורד

אחרי קרבן חטאת באים עוד סוגי קרבנות שבאים על החטא אבל אינם נקראים חטאת אלא עולה ויורד או אשם. וצריך להבין מה נשתנו בדיוק חטאים אלה שיבואו עליהם קרבן אחר בשם אחר ודינים אחרים.
ומה שנראה לי בפשט הוא שהאשם (ואני כולל בזה חטאת עולה ויורד) יש לו אופי שונה לגמרי מהחטאת. כי החטאת כפי שביארנו בסופו של דבר בא ברצון, והוא דומה מאד לעולה שבא ברצון לכפר, וההבדל רק שהחטאת בא בתור תשובה על חטא והעולה מכפר בלי שיהא בזה תשובה על חטא.
אבל אשם הוא כבר קרבן שממש בא על חטא, והיינו במילים אחרות הוא קרוב יותר לעונש על החטא מאשר לתשובה על החטא. וההבדל הוא שאשם הוא תמיד קרבן שהבית דין יחייב ויכריח אותך להביא. מאחר והם יודעים שחטאת. ובוודאי זה מכפר אבל יש לזה אופי אחר שאינו בא ברצון אלא מתוך חובה מאחר ונודע שחטאת.

ולפי זה אני מפרש הפסוק הראשון פה ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וכו'. שזה אזהרה כללית שבא כהקדמה לכל הסיפור הבא אחריו. מכיוון שהאשם שיביא אדם על שבועת שקר אינו בא מרצונו אלא מעד ששמע שנשבע וראה שעבר על השבועה או שנגלה שכיחש, או על פי הודאתו בדברים שלא כ"כ שייכים לעדים, ממילא הפרשה מתחילה באזהרה על העדים שאם שמעו קול אלה (וכן לשאר החטאים דהיינו הנוגע בטמא, אלא שלזה מסתמא הכהנים כבר רואים ואין צריך להזהיר אותם) ולא יגיד ונשא עונו. ופירוש ונשא עונו פה נראה שהכוונה שחלק מאשמת העבריין הולך על העד שהיה צריך להעיד ולגרום לו להביא קרבן והוא לא מעיד ממילא נושא בעול העוון של זה שעבר. ואולי העד בעצמו צריך להביא קרבן אשם גם כן אם נתפס שראה ולא הגיד.

ומכאן הפסוק מפרט שלשה או נפש, נפש (פירוש פרט) שנגע בדבר טמא. נפש שנגע בטומאת אדם. או נפש שנשבעה לבטא בשפתים להרע או להיטיב.
והתנאי בכולם 'ונעלם ממנו והוא ידע ואשם'. פירושו נעלם ממנו שנגע או שנשבע, והוא ידע מה שהוא עושה אחר כך, וחזל מפרשים והוא ידע כלומר נודע לו אחרי זה, ואשם, כלומר עשה משהו שאין לעשות בטומאה או עבר על שבועתו.
והיה כי יאשם לאחת מאלה והתוודה אשר חטא עליה – כלומר הוא גילה שעשה את האשמה והוא הולך לבית דין ומתוודה על כך. אז הבית דין מחייבים אותו להביא את אשמו לה' על חטאתו. (וכאן אני לומד שעולה ויורד גדרו אשם אע"פ ששוב קוראו הכתוב חטאת כי עיקר ההבדל בין חטאת לאשם הוא אם בא מרצון או מחובה).

ומכיוון שזה דבר שאנו מכריחים אותו להביא על פי הודאתו (ויש כאן חידוש שברוב עונשי התורה אין מענישים לאדם על פי הודאתו, ולכן זה עדיין שייך לפרשת קרבנות שהוא הכל לרצונו, אבל הוא על פי הודאתו. ואני מפרש שהודאה זו הוא הדרך שבו נודע לבית דין שחטא ולא שיש איזה דין נפרד שיתוודה בפה). לכן אי אפשר לחכות עד שיהא לו שעירה או כשבה כמו בכל חטאת, ולפעמים יש אדם חוטא והוא עני ואי אפשר לו בשום אופן להביא את זה, לכן נתן לו הכתוב כמה אופציות. האופן הרגיל הוא שמביא כשבה או שעירה ככל חטאת. ואם לא תגיע ידו הוא מביא עוף שתי תורים או שתי בני יונה. ואם גם זה לא תשיג ידו הוא מביא מנחה.

וכשהוא מביא שתי תורים יש כאן דין מעניין, שאחד מהם קרב לחטאת ואחד לעולה. ומכאן אפשר ללמוד שעולה וחטאת עניינם שווה בעצם. והסיבה שמחלקים פה שני עופות לעולה ולחטאת הוא לפי שלא מספיק כאילו בעוף שיהא רק חטאת כי זה קטן מדי, לכן מביא שניים ואחד הוא עולה גמור אבל בכללות הקרבן הזה הוא כמו האימורים של החטאת, והשני לחטאת הכהנים אוכלים את כולו אחר זריקת דמו והוא כערך הנשאר בחטאת בהמה לכהנים.

וכשהוא עני ביותר (וחזל קוראים לזה דלי דלות, שאפילו שני תורים אינו יכול להשיג) הוא מביא מנחה, ודין המנחה של טאת שאין נותנים עליה שמן ולבונה שאין ראוי למנחת החוטא שתהיה מהודרת. ומקריבים ממנו הקמיצה והשאר לכהנים כמו כל מנחה 'והיתה לכהן כמנחה'. (אפשר לראות כאן שוב מה שאמרתי שכל אכילת כהנים יש לו אב במנחה)

וכל הפירוש שלי אינו אליבא דהלכתא אבל אני חושב שגם לפי ההלכה יש בו אופי זה שאני מתאר.

קרבן אשם – אשם מעילות

יש עבירות ואופנים מסויימים שבהם אדם מביא אשם ולא חטאת (ולפי דרכי אין זה כל כך חילוק בעבירות אלא יותר באופן הבאת הקרבן, כי לפי הפשט חטאת באה על כל חטא ולאו דווקא על חייבי כריתות, ולפיכך ייחוד אשם בעבירות הללו חייבים לומר שהם מצד שנתפסו ויש בהם צד עונש ולא רק תשובה וכפרה).

הראשונה מי שחוטא במעילה, דהיינו שנהנה ממה ששייך לקודש. ואחרי שנתפס (אפשר שזה פירוש המילה ואשם, או שנתפס או שהודה). הרי הוא חייב לעשות כמה דברים. חייב לשלם את מה שלקח, וחייב להוסיף עליו קנס תוספת חמישית (וזה פחות ממה שהגונב מן ההדיוט שמשלם כפל או ארבעה וחמישה, כאן יש קנס רק של חמישית). ועוד חייב להביא קרבן אשם. ואפשר להסתכל על אשם זה כחלק מן הקנס והתשלום שלו שהרי הוא נאכל לכהנים, אם כן יש בו ממש תשלום וגם כפרה.
קרבן אשם זה חייב להביא מאיל תמים, וגם הוא חייב להיות שווה כסף שקלים. כלומר יש שיעור מינימום כמה זה צריך לעלות לו האשם, שזה כמו עונש לו, ואינו כמו חטאת רגיל שמביא מה שיכול והוא ממש ההיפך של עולה ויורד שמתחשבים בו לפי מה שהוא יכול אלא יש לו שיעור שחייב שיעלה לו סך מסוים.

 אשם כל החטאים/אשם תלוי

ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה ולא ידע ואשם – גם הוא חייב אשם. ופסוק זה לא מובן שהרי על המקרה הזה כבר אמר בפרק ד' שמביא חטאת. ולפיכך פירשו חז"ל שזה מדבר על מי שעשה משהו ואינו יודע אם היה איסור או היתר וחייב להביא על זה אשם שנקרא אשם תלוי. וזה פירוש ולא ידע דהיינו בכל האשמות שלמעלה כתוב והוא ידע שנודע לו שחטא, וזה לא נודע לו אלא עדיין יש לו ספק אם חטא.
ולפי דרכי זה על מי שבאו עדים שעשה אחד מכל עבירות שבתורה והוא אינו מודה בזה ולא יודע אבל נאשם בבית דין, לפיכך מכריחים אותו להביא אשם.
ופה יש פסוק שלם שמדגיש 'אשם הוא אשם אשם לה'. שלא תאמר שזה שלא ידע אין זה חטא אלא זה ממש אשם ואשם לה' ומביא על זה קרבן אשם.
וכל זה התחלה כי לא באמת ברור לי פירוש הפרשה הזו והוא לא נכנס כ"כ לכל המשך הפסוקים כאן.

אשם גזילות

האשם השלישי שבפרשה זו מקביל ממש לאשם מעילות, כמו שהגונב מן הקודש משלם קרן וחומש ואשם, כל מי שמעל מעל בה', לא על ידי שנהנה מן הקדש אלא על ידי שנשבע לשקר על פקדון או גזילה מן ההדיוט. והיינו יש דרך להפוך חטא בין אדם לחבירו למעילה במקום, וזה על ידי שמכניסים לתוכו שבועת שקר, שהוא נשבע בשם ה', ונמצא עושה גניבתו או העושק שעשק מחבירו לענין שגם פוגם בכבוד המקום שנשתמש בשמו לשקר.
והיה כי יחטא ואשם – היינו שנתפס כי באו עדים, או על פי הודאתו. שוב הוא חייב בשלשה דברים: והשיב את הגזילה או העושק או הפקדון (היינו כל דרך שיהיה שבא לידו ממון חבירו שלא כדין), ומוסיף עוד קנס חמישית, ואת הקנס הזה משלם למי שגנב ממנו לא לכהן 'לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו' (כאן נראה שוב שאשמתו פירוש שנאשם ויצא חייב בבית דין, שבאותו יום חייב לשלם החומש, ואינו יכול להיות יום שחטא בו). ועוד מביא אשם לה' (וכאן כתוב בערכך, ואולי פירושו שהאשם צריך להיות שווה כמו הגזילה). וכפר עליו הכהן ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.

שמן ולבונה

ובענין שמן ולבונה של המנחה ושלילתו ממנחת חוטא. נמצא יש כאן משהו מעניין. רוב הקרבנות שייכים בעצמם הן לחוטא כתשובה והן לצדיק כקירבה. אבל יש סוג של קרבן שצריך להיות כבר צדיק כדי שתקריב אותו. והיינו השמן ולבונה של מנחה (ואולי גם עולה עצמו לפי רזל שעולה ויורד מקריב חטאת ראשונה כדי שיתאפשר לו להקריב עולה אח"כ). וזה נראה שהשמן ולבונה של המנחה שייך לענין הקטורת, שהרי הם רכיבים של הקטורת, וזה מיוחד למנחה שיש בו חלק כקטורת וזה כפי שפירשתי שמנחה הוא מתנה בעלמא מתוך מנוחה, וזה לא שייך לחוטא או בכלל כמו שיש אזהרה גדולה על הקטרת קטורת כשאין הזמן והאדם ראוי לכך ונקרא אש זרה.

[בענין אימורי הקרבנות – כנראה שבמקרא קרב וכליות נחשב האברים הפנימיים העיקריים של בעל חי, כמו שכתוב בנשמת וכל קרב וכליות יזמרו לשמך, ולכן שני אלה והחלב שלהם הוא מה שמקריבים ברוב הקרבנות.]

קרבנות חובה

מכאן נקרא קרבנות חובה, לעומת פרשיות עולה מנחה ושלמים שנקראים נדבה. אבל יש לשים לב שחובה זו אינו אומר שאין בהקרבת קרבנות אלה רצון כלל וכאילו שזה סתם איזה חוק יבש בשונה מנדבת לב שבעולה. כי חטאת הוא קרבן של תשובה. והיינו כאשר אדם שם לב שחטא בשוגג ומתעורר ליבו שהוא צריך לכפר על כך. ואז יש דין כיצד מתכפר בדיוק כל חטא באיזה קרבן. אבל הדין לא אומר כל כך שחייב להביא חטאת, אלא כמו בעולה הדין הוא כיצד יביא חטאת אם הוא רוצה כפרה. במילים אחרות מה אם אדם לא רוצה כפרה ואומר מה אכפת לי שחטאתי בשוגג, אין מה שיכריח אותו או אולי אפילו יחייב אותו להביא חטאת. החטאת הוא קרבן בדיוק כמו העולה שבא מרצונו של אדם שרוצה להתקרב לה', אלא שהחטאת יש לו סגולה מיוחדת שהוא מכפר על חטאים ויש סדר כיצד עושים שזה יכפר. ומי שמקריב אותו הוא מי שנפשו מבקשת קירבה כזו שהחטא בשוגג מפריע לו והוא מרגיש צורך לשוב בתשובה על כך. (וזה הפשט אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, כי אם אינו רוצה מי יכריח אותו להביא חטאת על שגגתו יכול סתם להתעלם מכך).

ולפי דעתי בפשט זה אחד ההבדלים בין חטאת ואשם, שהם שני סוגי קרבנות הבאים על החטא, אבל החטאת בא בנדבה כשאדם רוצה כפרה, אשם הוא בדבר שהתוודה או באו עדים נגדו ואז בית דין מחייבים אותו להביא קרבן כפרה וזה כבר ממש קרבן חובה הבאה מחובה או אשמה חיצונית.

על איזה חטא חייב חטאת

פשט הכתובים נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעישנה. משמע שמביאים חטאת על כל מצות לא תעשה. אבל חז"ל אמרו לא על כולם דווקא על דבר שזדונו בלאו וכרת. ויש לדבריהם טעם גדול שרק מצוות שיש להם כרת כי כרת הוא שנכרת נפשו מהברית ולכן גם בשוגג נעשה כמו חסרון בברית (כמו נגיד ערל גם אם הוא בשוגג או באונס עדיין זה חסרון בברית) ועיקר סגולת החטאת הוא להחזיר את האדם לתוך הברית. ולפי דעתם על עבירות אחרות אין שייך חטאת אלא קרבן אחר עולה או אשם לפעמים.

מכל מקום לפי פירושי ייתכן שזה אכן על כל המצוות אלא שאין בכך גדר ברור לפעמים מרגיש אדם שנתרחק מאד על ידי ששגג בעבירה קלה ומביא חטאת ולפעמים אינו מרגיש גם בעבירה גדולה ואינו מביא. וחז"ל נתנו לדבר גדר ברור בהלכה והשאירו מקום למה שבא מתוך התחושה בקרבנות אחרים.

פר כהן משיח

עוד נחלק החטאת וזה תלוי מי הוא שעשה את החטא. יש דברים שאין זה משנה אם המלך חטא או שמש בית המדרש, גנבת דולר תשלם דולר לא משנה אם אתה מלך או מה התפקיד שלו. אבל בגלל שהחטאת אינו על חטא פרטי בלבד אלא הוא מחבר שוב את האדם לברית, אם כן זה משנה מאד מי עשה את החטא. ולמשל אם הכהן גדול חטא הרי הוא זה שצריך לכפר על כל הכלל בכל הקרבנות ואם הוא מרוחק צריך עבודה יותר עמוקה ושורשית להחזיר אותו אל הברית ואז יוכל לכפר על שאר הציבור. (ופעולה זו עושה כל שנה בפר של יום הכיפורים שעבודתו דומה לפר של הכהן המשוח פה שהוא מכפר על עצמו ואחרי זה יכול לכפר על כל ישראל בשעירים).

ולכן אם הכהן המשיח יחטא -זה לאשמת העם כי כל העם התלוים בעבודתו ותפילתו מנותקים עכשיו – צריך להביא חטאת דווקא של פר תמים.

וסדר עבודת הפר הזה יש בו הזאה מיוחדת של הדם על ידי אצבע הכהן אל פני הפרוכת. כי כאילו גם הקדש עצמו נפגם אם הכהן אינו בסדר ושניהם צריכים להתכפר שוב על ידי הדם, זריקת הדם מכפר ועושה ברית כמו שמצינו בסיני. ונותן עוד מן הדם אל מזבח הקטורת כי גם הוא צריך להיכלל שוב ואת שאר הדם שופך על מזבח החיצון ששם רוב הקרבנות.

וחטאת זו מקריבים ממנו האימורים בדומה לפר השלמים (והפסוק עצמו משווה אותם כאשר יורם משור זבח השלמים).

ויש בו דין מיוחד מעניין שאת שאר הבשר שלו אינו נאכל כלל כמו שאר החטאות ששאר הבשר שלהם נאכל לכהנים, אלא נשרף בחוץ. וזה כי כל חטאת חלוקת אכילתו דומה לשלמים אימורים למזבח והשאר לבני אדם, אלא ששלמים לבעלים וחטאת לכהנים שעל ידי אכילתם מתכפר בעלים. אבל כאן הרי הכהן עצמו כמו נפגם ואיך יכפר אכילתו על עצמו, (וייתכן עיקר כפרת האכילה הוא כמו צדקה שהישראל תומך בכהנים על ידי זה), ומאידך אינו עולה שיהא נשרף כליל, אז אין מה לעשות איתו ונשרף בחוץ.

פר העלם דבר של ציבור

מה אם כל הכלל טועה במשהו ונעלם דבר מהם והם חוטאים. חזל מפרשים שזה ציבור שעשו בהוראת בית דין טועה בית דין בהוראתו. אבל לפחות בפשט לא הוראת הבית דין הוא הנקודה אלא שזו עבירה כללית, זה לא יחיד ששגג אלא כל הציבור טעו במשהו וחטאו. והרי זה דומה לכהן משוח שחטא שכאשר נודע להם שטעו צריך קרבן שיכניס שוב את הקהל בברית לכן גם הם מביאים פר ועושים לו ככל הסדר של פר כהן משיח.

חטאת נשיא

אם הנשיא דהיינו המלך או מנהיג פוליטי אחר חוטא בשוגג.

נראה בפשט שיש שני סוגים, יש שגג שזה כמו שגגת מעשה חשב שזה שומן ואכל חלב וכדו'. ויש או הודע שלא ידע שזה דבר אסור. ולכן בציבור לא שייך שוגג אלא נודעה חטאתם. ובהלכה עשו בזה עוד פרטים.

והנשיא הוא לא תפקיד של כפרה כמו הכהן והוא לא הכלל עצמו, אבל הוא מייצג את הכלל ולכן הוא מביא חטאת פחות מהכהן, אבל יותר מיחיד.

חייב להביא שעיר זכר תמים. שעיר הוא לא שור אבל נחשב חשוב בין הצאן ודווקא זכר.

והחטאת שלו היא חטאת רגילה שנותנים את הדם על קרנות המזבח ומקטירים החלב והכהן מכפר עליו מחטאתו ונסלח לו.

חטאת יחיד

אם פרט יחיד חוטא אז הוא לא צריך פר או שעיר זכר אלא מביא כשבה או שעירה, מה שהוא רוצה. ועושים לו סדר חטאת רגיל שמביא לאהל מועד ועושה סמיכה נשחט בצפון כמו עולה (חטאת זה קרבן חשוב כמו עולה זה לא שלמים, ונקרא קדשי קדשים(. ומקריבים האימורים שלו והשאר נאכל וכפר עליו הכהן ונסלח לו.

ומה שנראה שחטאת הנשיא הוא לא כללי כמו הפר כהן ושל ציבור אלא זה חטאת פרטי שמביא הנשיא, אלא בגלל שהוא נשיא צריך להביא שעיר.

המשך הכתובים

ואם עוקבים אחרי הסיפור כפשוטו כמו שעשינו מבינים כל מיני דברים בפסוקים וההמשך שלהם.
והוא שעולה ושלמים הם כמו אבות לכל דיני הקרבנות ונאמרו ראשונה והפסוק כל הזמן מציין לפסוקים קודמים שזה נעשה כמו זה. החטאת נשחט במקום העולה. והאימורים שלו קרבים כמו בשלמים. וכו'.
והפסוקים וכפר עליו הכהן מובנים בפשטות גם, העולה לא צריך לכהן שיכפר כי זה בעלים לגמרי מביאים ונאכל למזבח. החטאת מכפר הכהן שלא חטא או נתכפר כבר בפר כהן על הבעלים שחטאו ואוכלים הנשאר מהקרבן.

צריך להבין למה אכילת הקרבנות לא כתוב במפורש בפסוקים כלל אלא במנחה וכנראה בעניין זה המנחה הוא אב לכולם נמצא מעולה אב לדיני שחיטה והקטרה מנחה לאכילה שלמים להגדרת האימורים.

זבח שלמים

לפעמים רוצה אדם להקריב זבח שלמים. קרבן שלמים הוא קרבן שונה מאד מכל הקרבנות בכך שיש בו חלק רשות. הוי אומר מטרת הקרבן שלמים אינו שאדם נתעורר לו רצון להיות עובד השם ולהקריב קרבן להשם או להתכפר. אבל הסיפור של שלמים הוא שאדם רוצה לאכול בשר ולעשות מסיבה גדולה. ויש בזה פרטים שיש זמנים שנאסר בכלל לאכול בשר תאווה אלא על ידי קרבן שלמים ואחרי זה הותר ככתוב בפרשת ראה. אבל עכ"פ הסיפור של שלמים תמיד הוא שאדם מתאווה לאכול בשר, והוא נותן מזה חלק להשם. בוודאי גם קרבן זה הוא אשה ריח ניחוח לה' כי האלהים שלנו הוא טוב ולא רע והוא שמח בעצמו כשבני אדם שמחים, כמו בשמחת יום טוב או תודה וכדו', שמחה של בני אדם ואכילת בשר הוא לא דבר מנותק מסיפור הקרבנות הוא אותו סיפור כמו שקרבן עולה הדגשתו על אכילת מזבח כך קרבן שלמים הדגשתו על אכילת בעלים.

מכל מקום קרבן שלמים אין בו אותו רצינות או חשיבות כמו קרבן עולה, ולכן מה שהוא מקריב אם זכר אם נקבה הכל טוב ולא צריך דווקא זכר. אבל תמים עדיין צריך שיהיה.

קרבן שלמים בא מן הבקר או מן הצאן כמו קרבן עולה. אלא שבגלל שאין כולו קרב על המזבח אלא חלקים מובחרים שבו לכן נחלקו בדיניהם שבכל סוג בהמה יש חלק שונה שמקריבים לפי עניינו.

סדר ההקרבה גם הוא שווה לעולה שהוא מביאו וסומך עליו ושוחטו פתח אהל מועד (ולאו דווקא בצפון). ואז מוסר לכהנים שהם זורקים את הדם על המזבח סביב, ומקטירים את החלקים השייכים למזבח.

שלמים מבקר

החלקים שמקריבים מכל הקרבנות באופן כללי הם החלב, שנחשב החלק המובחר מן הבהמה (לא ידעו אז על הרעיון של low fat diet.. ) ולכן הוא שייך למזבח ככתוב 'כל חלב לה".
אם הביא בקר אז מקריבים את החלב המכסה את הקרב ואת הכליות והחלב המכסה אותם ואת יותרת הכבד. ובלי לדייק מה בדיוק הם החלקים האלה אנו רואים באופן כללי שהוא החלב שסביב לקיבת הבהמה והכליות והחלב שסביבם. הכליות הם כלי הדם והקרבתם הוא גם חלק מהקרבת הדם על המזבח.

שלמים מצאן – כבש

ובצאן יש הבדל בין כבש לעז. אם הוא מקריב כבש אז מקריבים על המזבח בנוסף לשני החלקים שמקריבים בבקר שהם הקרב והכליות גם את האליה והחלב השייך לה.

עז

ואם מקריב עז שאין לה אליה ממילא מקריב רק את שתי החלקים העיקריים כמו בבקר.

איסור חלב ודם להדיוט

מאחר וזהו הפרשה המדברת על הזבח (שלמים נקראו זבח, היינו מטרתו הוא לזבוח, הוא לא נקרא קרבן אלא זבח) ממילא מפרט גם את ההלכה של חלב ודם הנוהג לא בזבח קרבנות בלבד אלא גם בכל שחיטת חולין, והוא שאותו החלב והדם ששייך למזבח אין לאדם הדיוט לאכול אותם כי הם חלק המובחר לגבוה החלב להקרבה והדם לזריקה. ואפילו בבהמה שלא קרב בכלל עדיין נשלל אכילת חלב ודם לאדם כדי להדגיש שזהו החלק השייך לגבוה. (ואפשר להסתכל באמת שמה שזורקים החלב בכל שחיטת חולין שזריקה זו הוא דומה לקרבן כמו שלמים אלא שחסר לו מזבח).

 וזהו, זה כל הפרק של היום וכל מה שמסופר בו. הכל מאד פשוט אלא שכאשר קוראים בו ולא שמים לב לסיפור ומה הוא רוצה זה נראה סתם מילים בעלמא.

קרבן מנחה

לפעמים אדם (נפש – פירושו של נפש בהקשר זה במקרא נראה לי שהוא 'פרט'. אדם פרטי מרצונו לא בגלל שחובה עליו או כציבור, וזה לעומת קרבן ראשית שהוא מנחת ציבור המובא גם בפרשה זו) רוצה להקריב קרבן מנחה לה'. מנחה פירושו מתנה (בפרשת השבוע – מנחה לעשו). המנחה הוא לא קרבן שיש בו שחיטה וסמיכה וכל הדרמה הזו של סקריפייס. הוא פשוט מתנה שאדם מביא להשם. בדרך כלל אדם מביא מנחה כשהולך לו טוב מתוך מנוחה כזו לא מתוך איזה לב בוער או כפרה. (כמו תפלת מנחה שלנו. הוא לא תחילת היום שצריך לבקש על היום ולא סוף היום שצריך לבקש על הלילה או לסגור את היום. הוא סתם מתנה שכזו).

המנחה הוא לחם שמביאים לה', ולכהנים. אדם מביא המאכל היפה שלו ומאכיל אותו למזבח ולכהנים (שהם מייצגים את ה' עבורו). עכשיו יש כל מיני שלבים שבו אפשר להביא את המנחה הזו.
אפשר להביא מנחת סולת, שהוא שמביא רק את הקמח היפה שלו, ללא שום אפיה או בישול. ואז יש דין שצריך להביא קמח נקי סולת (מקביל לדין זכר תמים של הבהמה – כשאתה מביא אתה צריך להביא מן המובחר). ועל הסולת הזה מוסיפים שמן ולבונה שמן עושה את זה למין קוקי והלבונה הוא תבלין שמוסיף טעם וריח.

וסדר ההקרבה שמביאים אותו אל הכהן, והכהן עושה קמיצה. שהוא מקביל לשחיטה של הקרבן, הוא לוקח חלק בידו ולוקח את הלבונה ומקריב את החלק הזה על המזבח. והחלק הזה נקרא אזכרה כלומר הוא מזכיר את המקטיר לפני ה'.

והנותרת, כאילו השיריים של המזבח, אוכלים הכהנים, ואכילתם הוא חלק מן המנחה, והוא קדש קדשים מאשי ה'.

מנחת מאפה תנור

לפעמים רוצה אדם להקריב מנחה לא הסולת אלא דבר אפוי כבר, אז הוא אופה את הסולת עם השמן בתנור ועושה אותו חלות של מצה. כי אין מקריבים חמץ במקדש. או שעושה מצות משוחות בשמן. (ולפי רז"ל לכל המנחות האלה צריך לעשות משיחה בשמן נוסף על השמן שנותנים בתוכם ). וזה נעשה כמין מצה יפה cookie כזה.

מנחה על מחבת

לפעמים רוצה להקריב מנחה על מחבת והוא מטגן את המנחה בתוך המחבת, ואז זה קשה (המצות של מאפה תנור הם רכים כמו מצות תימניות הם לא אשכנזים, המנחה על המחבת זה מצה אשכנזית..).

סדר ההקרבה בכל המנחות האלה שווה אלא שבמנחה שנעשה ממצה קשה צריך לפרוך אותה לפירורים כדי שיהא אפשר לעשות בו קמיצה.

מנחת מרחשת

ולפעמים עושה מנחה שגם מבושל אבל הוא מרחשת שהוא מחבת עמוקה יותר ויוצא משהו באמצע בין מאפה תנור לבין מחבת. אלה הם שלשי סוגי אפיה/בישול שונים שאפשר לעשות למנחה.

חמץ ומצה במנחה (שאור ודבש)

והפסוק מסיים בכלל גדול שלעולם אין מקריבים חמץ וכל סוג מנחה שלא תהיה צריך לעשות מצה ולא חמץ (זה נראה שחמץ מסמל משהו מדי גס במקרא, מצה זה יותר נקי יותר בראשיתי כזה, וכנראה זה גם טעם איסור חמץ בפסח שנמשך מהקרבת קרבן פסח שהוא סוג של קרבן תודה ומביאים איתו מצות כדין כל תודה). וכן לא מקריבים שאור ודבש שגם אלה הם דברים מורכבים מדי (היום היינו אומרים מלאכותיים. המקרא אוהב דברים טבעיים נקיים organic ללא תוספת שאור ודבש וכו').

אבל – יש פה יוצא מן הכלל שיש קרבן ראשית שאותו מקריבים כן משאור. וזה מה שנקרא בלשון חז"ל שתי הלחם של עצרת, שהוא חלק מענין הביכורים שמביאים את האפיה הראשונה של העונה למזבח בשבועותו. אבל לא מקריבים את זה על המזבח כי למזבח עדיין יש כלל שלא מקריבים חמץ, רק יש עדיין סוג מתנה כזו של חמץ.

הוספת מלח

ועוד דבר – על כל מנחה צריך להוסיף מלח. זה כפשוטו כמו ש'היאכל תפל בלי מלח'. אדם לא אוכל לחם בלי מלח אין לזה טעם. כך למזבח לא מקריבים בלי מלח. כמו כן בשר אין לזה טעם בלי מלח אז גם לקרבנות הבשר צריך להוסיף מלח.

והפסוק פה מוסיף דבר עמוק שלכל דבר פה יש פנימיות. וזה אחד המקומות היחידים שהפסוק מרמז לענין הקרבן. כי כל המזבח וכל הקרבנות נבנים על ברית שיש בין ה' לבין בני ישראל שהם מקריבים לפניו והוא מקבל קרבנותיהם. אבל צריך משהו שיחזיק את הברית. כמו בדוגמא של בשר אם לא מוסיפים לו מלח אין לזה טעם וזה מתקלקל. כך הברית שבין ישראל לאלהיו שהוא כמו בשר חי ולחם טרי, צריך משהו שיחזיק אותו בטריותו ולא יתיישן ויישכח. ולכן צריך כל הזמן להוסיף מלח לברית הזאת. והמלח שמוסיפים הם הקרבנות שהם מחזיקים הברית שבינינו. והוספת המלח לקרבנות ביותר מסמל את זה שכל סוד הקרבנות זה המלח והפלפל שישראל מוסיפים כל הזמן לברית שבינם לה' שלא יתיישן ויתעפש.

מנחת ביכורים

משהזכיר היוצא מן הכלל שהוא קרבן ראשית שקרב שאור, הזכיר עוד דבר בקשר לזה. והוא שאם אתה רוצה להקריב מנחת ביכורים, כלומר מנחה עבור הביכורים ביחד עם הקרבן ראשית (ואם הזה אמרו רז"ל שאינו כתנאי אבל הוא חובה, אלא שפה אין הפשט שהפסוק אומר החובה אלא פירושו כמו וכאשר תקריב את מנחת הביכורים. וגם לפי מה שאמרתי זה מול נפש כי תקריב – פה זה אם תקריב – כלומר מדבר לכלל שכן זה קרבן ציבור) .
והפסוק מסדר לך סדר קרבן ביכורים הזה. והוא של שעורים (ביכורי השעורה) ואת זה מקריבים באופן מיוחד קלוי באש גרש כרמל. כי הסדר כשמתחילה השעורה לגדול עדיין אי אפשר לאפות ממנה דברים שלמים כי צריך לחכות שיתבשל עוד ויתייבש וכו'. אבל עושים מזה קליות שהם איזה מין מטעמים. ואת זה מקריבים בביכורי השעורה (והוא מנחת העומר לפי האמור במקו"א) כלומר באותו תבנית שעושים המעדן הזה בתחילת העונה כך מקריבים על המזבח.

וגם לזה עושים אותו סדר שמוסיפים שמן ולבונה ומקמצים ממנו אזכרה ומקטירים על המזבח , והוא אשה להויה.

ספר ויקרא

ברוכים הבאים לספר ויקרא!

ספר זה עניינו הלכות התורה שנאמרו באופן קבוע. ולפי מהלך הפרשיות בהמשך לספר שמות הוא התורה שנאמרה למשה באהל מועד. כי יש כמה תורות יש חוק שנמסר במרה ובסיני וברית שנעשה שם. ויש את התורה שנאמרה למשה בארבעים יום שהיה בשמים והוא סדר עשיית המשכן וכליו, כפי שלמדנו. ויש ברית שכרת משה עם ישראל בערבות מואב וזה משנה תורה. הספר הזה כולו או רובו הוא התורה שמשה לומד בתוך אוהל מועד.
כלומר אחרי שכל מאמץ הפרשיות הקודמות היה לבנות משכן ולסדר שם סדר שישכון השם שם, ומטרת השכינה למדנו ונועדתי לך שמה ודברתי אתך. היינו ששם ילמד השם למשה את תורתו. והנה אנחנו מגיעים אל התורה שאותה לומד משה בתוך אוהל מועד. וזהו הפתיחה כאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד.
ואם כן אם נעריך לפי ערך, הרי התורה שלמד בהר הוא מראה כבוד השם בראש ההר ולפי התמונה שראה שם בנה המשכן. ויקרא הוא תיאור כבוד השם כשהוא נמצא בעולם הזה ושכנתי בתוכם באהל מועד. ושם ראה כל תמונת סדר הקרבנות וזה דיבר השם אליו מתוך ההתוועדות שהוא מגמת כל המשכן.

_____

פרטי הקרבנות

והנה רבים חושבים שפרטי דיני הקרבנות הם טכניקה יבשה או פרטים ארוכים משמימים או סתם גרוסטיקה שלא מבינים מה זה עושה. וכבר הארכתי כמה פעמים להסביר את חיות הקרבנות באופן פשוט ומובן לכל יהודי חסידי, וראו שם.
והרבה מן הקושי הוא שפשוט אין ברור המבנה של הפרשיות והסיפור שלהם איפה זה מתחיל ואיפה זה מסתיים, ונפגשים באמצע איזה פרט ולא מבינים את הסיפור ואת הכלל. לכן אשתדל פה בכל פרק לפרש בעיקר פשוט מה הולך פה ממה מדובר מה הרקע של זה ומה הסיפור שמסופר פה כדי שלפחות נכיר את הסיפור של הקרבנות באופן כללי לפי פשוטו ושוב יש לחקור כל מיני חקירות ועמקים.

_______
הרקע לסיפור

הפסוק הראשון כאן אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הוא הרקע שהתורה בונה עליו את כל סיפור הקרבנות. כלומר בכל הלכה ותורה צריך לדעת מהו העולם שאליו הוא נכנס, ומה הוא מנסה לחדש. הכתוב הזה בקריאתו הפשוטה אומר יש לנו כבר אדם. ויש לו כבר רצון להקריב קרבן להשם. אז עכשיו אני מלמד אותו כיצד לעשות את זה נכון, וכאשר יעשה את זה כנכון אז יקריב אותו לרצונו, ונרצה לו לכפר עליו. כלומר יעלה הקרבן לרצון שזה מטרתו בכולו, וממילא ישלים גם את הרצון של האדם שהניע אותו לרצות להקריב קרבן.

וזה הכלל הראשון שצריך לדעת פה שהתורה לא המציאה פה את הקרבנות כדין בעלמא, אבל הקרבנות היו ענין נמצא ומובן בעולם כבר מתחילתו וכבר הקריבו אדם ונח והאבות קרבנות, וכאן הוא רק מסדר אותו לפי הסדר הנאות לענין התורה. אבל טעם ומשמעות הקרבנות היה כבר פשוט להם ולא היה צריך להסביר אותו כי ככה היו עובדים את ה'. (ואפשר לקחת את זה לצד טעם הרמבם שהקרבנות אינו אלא לאפוקי מה שהיה נהוג אצלם להקריב עז, אבל זה לא נקודת הדיוק כאן ואני מתרכז יותר להבין שהקרבנות הם רצון של האדם הוא דבר פשוט שאדם רוצה להקריב קרבן לה'. זה לא איזה חוק או דבר שמשה צריך לספר לו. משה רק מנווט לו הרצון הזה שיהיה באופן נכון).

________

סוגי הקרבנות

והנה יש כמה סוגי קרבנות, ויש לדעת את החלוקה הכי כללית שלהם ולא להתבלבל בפרטים.
אפשר לחלקם מצד כמה חלוקות.
מצד מטרתם: יש קרבן שנועד לכפר (חטאת ואשם) ויש שנועד לקרב (עולה) ויש שנועד לשמחה בעלמא (שלמים) ויש שנועד לעשות דין (מנחת סוטה) ויש שנועד לבקשה (מנחה) ועוד מטרות.
מצד המניע להקרבה: יש קרבנות נדבה של יחיד (עולה ושלמים) ויש קרבנות חובה של ציבור (תמידים ומוספים) ויש קרבנות חובה של יחיד (חטאת ואשם).
מצד חומר הקרבן: יש קרבן מן הבהמה ויש מן העוף ומן הצומח (מנחה). ויש זכר ונקבה. ויש בבהמה בקר וצאן ובעוף תור ובני יונה ובמנחה מחבת ומרחשת ועוד כמה פרטים.

ובאופן הכי כללי נראה לי שיש רק שלשה סוגי קרבנות. עולה חטאת ושלמים. עולה הוא הקרבן שאדם מקריב פשוט כאשר יש לו תשוקה לה' והוא מבטא את רצונו ודביקותו בכך. חטאת הוא קרבן התשובה שאדם מקריב כשהוא מרגיש שנתרחק וחטא והוא מביא קרבן לכפר עליו. ושלמים הוא כאשר אין לאדם לא תשוקה בוערת ולא חטא אלא סתם הוא רוצה לחגוג עם השם הוא מביא שלמים. וכל הקרבנות שבעולם נכנסים לשלשת הסוגים הללו אע"פ שיש בהם פרטים רבים.

___

פרשה ראשונה – נדבת היחיד בעולה

הפרק הראשון שלנו עוסק כולו ביחיד המנדב עולה. (ואפשר לחשוב מה אפשר ללמוד מן הסדר הזה שראשיתו נדבת עולה וכפי הנראה זהו הקרבן הכי פשוט או אולי גם הכי רווח או הכי יסודי). קם אדם בבוקר עם רצון להקריב עולה לה'.

והפרק נחלק לפי חומר הקרבן. לפעמים רוצה אדם להביא קרבן עולה מן הבקר. לפעמים מן הצאן. לפעמים מן העוף. (במה זה תלוי? אולי במה שיש לו. עשיר גדול יש לו בקר בינוני צאן עני יש לו רק עוף. או לפעמים הצליח לאדם הבקר השנה אז הוא מבטא דבקותו בבקר. וגם יש פרטים שכל אחד מאלה מבטא סוג דבקות אחרת למבינים בזה)

בחומר הקרבן יש רצון ויש דינים שאינם תלוים ברצון. הרוצה להביא קרבן עולה מסוג בהמה. יש הלכה שעליו להביא דווקא ממין זכר תמים. הנקבה אינה מתאימה לקרבן עולה כי היא נקראת יותר חלשה ולא מתאימה לקרבן כמו עולה. ותמים זה מובן שלא ראוי להקריב בעל מום לה'. (אפשר לראות כאן שיש מין נקודת מפגש בין רצון הבוחר לבין ההלכה, אתה בוחר איזה סוג אתה רוצה, ומשם ואילך יש הלכה שאומרת לך תביא דווקא זכר תמים).
____

עולת בקר

והכתוב מספר את הסיפור עולת בקר
הוא מביא את הבקר הזה אל פתח אוהל מועד (אותו אוהל מועד שממנו מקבל משה את כל ההוראות האלה). וסומך ידו עליו. זה דין כללי לכל הקרבנות שהבעלים סומכים ידיהם על הקרבן. הסמיכה הזו הוא כמו המעבר בין גוף האדם ורצונו אל החפץ הנקרב. כלומר צריך להיות בקרבן איזה תנועה אנושית, זה לא מכונת פחיות שמכניסים לתוכו בקר ויוצא כפרה. צריך להקריב את עצמך עם הקרבן כאילו, הסמיכה הוא ההתקשרות שהאדם מקשר את תנועת נפשו לעולה עם הבקר לעולה, והוא המעשה האחרון שהוא עושה עם הבהמה הזו לפני שהוא שוחט אותה. (כלומר אדם יש לו בהמה הוא עושה איתה הרבה דברים הוא חורש איתה מאכיל אותה וכו'. זה הכל כשהבמה שלו. כשהוא מוסר את הבהמה לקרבן הוא עושה איתה מעשה אחרון וזה סמיכה, וזהו הבהמה נהיה קרבן).
והוא שוחט את הבקר, וזהו, הבקר נכנס לסדר הקרבת הקרבן הוא כבר לא שלו.
אפילו הרצון שלו והכפרה שלו כתוב לפני זה, וסמך ונרצה לו לכפר עליו (וכבר שאלו איזה כפרה יש בעולה, אבל זה לא באמת קושיא כמו שיש תשובה שאינו על חטאים. הוא מכפר על הריחוק שלו שהתרחק מהשם). וזה פעולת הסמיכה. מכאן ואילך מצוות כהונה.
והכתוב מפרט הוראות לכהנים, מקריבים וזורקים את הדם על המזבח (אשר פתח אוהל מועד – שוב נזכר אוהל מועד ופתחו).
מפשיטים את העולה ומנתחים אותו (זה עבודה גדולה להפשיט ולנתח בקר, אבל צריך להעלות על המזבח בהמה מנותחת כראוי לא סתם מכניסים שם בהמה שלימה אלא בדוגמא של סעודת המלך ממש צריך להפשיט ולהכין את נתחי הבהמה לאכילה כאילו).
ואז נותנים אש ועצים על המזבח (מסתמא כבר יש שם אש. אבל כך סדר הסיפור אחרי שהוכן האוכל מדליקים את התנור ומסדרים עליו עצים שיהא איפה לסדר את נתחי העולה).
ומעריכים יפה את חלקי הבהמה על המזבח את הראש ואת הפדר.
וקרבו וכרעיו רוחצים לפני שנותנים על המזבח שאין זה יפה לשים את החלקים האלה כפי שהם,מ ושמים הכל על המזבח.
ועל על הסדר הזה נאמר עולה אשה ריח ניחוח להויה.

_____

עולת צאן

ואם הוא מקריב מן הצאן, דהיינו מכשב או עז (שהם צאן, או בלשון משנה בהמה דקה), שוב זה חייב להיות זכר תמים. והוא צריך להקריב אותו ולשחוט אותו בצד צפון של המזבח דווקא (ולא כתוב בבקר צפון ולא בצאן סמיכה אבל כבר השוו רזל בדרשות ומסתברים דבריהם). וזה שיש צד מסוים לשחיטת העולה זה חשוב שכל אמה במשכן יש לו ערך וחשיבות, כמו בית כנסת עתיק חשוב מאד שמי שיושב במזרח הוא בחשיבות מסוימת ומי שיושב קצת מן הצד הוא החתן שלו ומי שיושב בדיוק בצד הבימה יש לכל זה תפקיד ומעמד מוגדר. כך צד צפון נחשב במזבח הכי חשוב ורק קרבנות עולה שמים שם.
ושוב עושים ככל הסדר האמור בבקר זורקים הדם על המזבח ומנתחים את הנתחים החשובים ורוחצים הקרב והכרעיים ומקטירים הכל המזבחה לריח ניחוח להויה.
(ויש לנו להבין שיש שני פעולות שעושים במזבח זריקת דם סביב ושריפת הקרבן עליו ולכל פעולה מאלה יש כוונה בפני עצמו זריקת הדם הוא פעולה סגולית כזאת כעין שראינו בפסח וזה פועל את הכפרה והוא כמו החלק הרוחני של הקרבת הקרבן לעומת ההקטרה שהוא אכילת מזבח והוא כמו החלק הגשמי של הקרבן לפי ערך)

_____

עולת העוף

אם הוא רוצה להקריב קרבן מן העוף, אז צריכים לדעת את ההלכה לגבי חומר הקרבן. בעוף אין דין שזה צריך להיות תמים וזכר. כי החיות של עוף שונה לגמרי מן הבהמה. בעדר של בקר יש אולי שור אחד והרבה פרות שהשור היחיד שולט על כולן. ולכן שם הזכר מאד חשוב ויש להביא אותו לעולה. עופות אין להם עדר כזה. ולא עוד אלא שעל פי רוב אין מגדלים עופות אלא צדים אותם. ולרוב העופות הולכים זוג זוג לכל אחת יש אחד בערך. ולכן יש שם כמו השוואה בין המינים. ולא עוד אלא שברוב קרבנות העוף שהם חובה מביאים תמיד דווקא זוג, שזה יחידה חשובה של עוף. וכן לא צריך להיות תמים כי אינו גדול שיהא המום ניכר (אבל מחוסר אבר שהוא מום ניכר פוסל גם בעוף).

והנה עוף אינו גדול שיהא אפשר לעשות לו סמיכה ושחיטה והקרבת הדם וזריקה. לכן יש סדר חדש שנקרא מליקה. שהוא שהכהן לוקח את העוף בשלימות כפי שהוא ועושה את הסמיכה והשחיטה וזריקת הדם כמו בפעולה אחת שהוא לוחץ את העוף על צד המזבח בערפו עד שיצא דם.
ואז מוציאים את החלק המכוער מן הקרביים של העוף כמו שעשו לבהמה. ואין לעוף ניתוח אלא שיסוע שעושים אותו שיהא נראה גדול ומסודר יפה אבל לא יבדיל כי אינו בהמה שמנתחים אלא משסעים אותו כמו שעושים לטורקי בטנקסגיווינג מציעים אותו רחב ככה על הצלחת ושמים על המזבח.

פרשיות בנין המקדש נקראים לנו כחזרות ופירוטים משעממים של מידות ומספרים. ועיקר הדברים שהבעיה הגדולה של הפרשיות הללו הוא שלמשה רבינו לא היה מצלמה. הוא בעצם רוצה לספר לנו כיצד היה המשכן נראה ואיזה יופי היה שם ונקבל ציור על השראת השכינה שהיה בישראל. אבל הוא לא צייר ואין לו מצלמה אז הוא מצייר את זה במילים. וכשהוא רואה שלא מספיק הובן כל קשרי העניינים הוא מצייר את זה במילים שוב פעם. ואין הכוונה שזה יישאר מילים אבל המילים הם כמו המכחול שהוא מצייר בו את התמונה, ואם רוצים לקרוא פרשיות אלו על כוונת אומרם צריך לצרף מהמילים תמונה בראש של המשכן וכליו.

ואנו רואים אותו דבר כל פעם שהמקרא בא לתת ציור של בנין, הן בית ראשון במלכים הן בית העתיד ביחזקאל, והן בכלל כשהוא רוצה לתת ציור גדול כמו מפקד העם והמחנות, שפתאום זה נהיה רשימות ארוכות ומפורטות של מידות ומספרים שנראים לנו משעממים, כי אנו קוראים אותו בכוונה לטקסט, או כהוראות אדריכליות לבנין שאין אנו בונים כלל, אבל אם היינו שמים לב שזה בעצם בא לענות על קוצר המילים לתת תמונה ומנסים לקרוא את זה כבנין תמונה במוח שלנו זה נהיה מובן. כי רוב המקרא הוא סיפורים וזה לפי מילותיו מתאים לתת ציור בראש, אבל תמונה של בנין קשה לצייר אלא אם כן מפרטים כפירוט הזה.

ובקיצור כיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים, כאשר ממירים תמונה בטקסט יוצא אלף מילים..

ואפשר שזה הסיבה שכתוב כאן כלים ואחר כך משכן וכבר הקשה בצלאל אם אדם יוצר כלים לפני שיש לו בית איפה לשים אותם, אבל זה כי אם היה נותן תמונה של הבית לא היינו רואים כלום כי הכלים נסתרים.. הפסוק כמו נותן לנו סיור ומתחיל עם הפרטים הקטנים שאפשר לצייר אותם בנקל ככה היה המנורה וככה השולחן וככה הארון, ושוב הוא מקשר את זה לתמונה כללית בתוך קרשים ויריעות וכו'. שאם אין לאדם מקודם תמונה במוחו של הכלים לא יוכל להכניסם שוב לתמונה של הבנין שבראשו, אע"פ שבוודאי כאשר בונים את זה למעשה צריך לבנות קודם את הבנין.

—

ודיברנו שם שזה הענין הוא מהותי לתורה שהוא תורה של מילים ולא של תמונות, כמו שכתוב ותמונה אינכם רואים, שיש משהו ביהדות שהיא טקסטואלית מאד. ויש בה רתיעה מנתינת תמונות אפילו בתורה ואפילו לעזרה בציור האלהות. וכאן אפשר להאריך וליכנס לדרושים שונים אבל מה שחשוב לי לומר פה הוא מבוסס על הדרש של האחרונים ושכנתי בתוכם ולא בתוך המשכן.

שבוודאי בסופו של דבר אין עבודה בלא תמונה, כי זה כמעט הכרח. כתוב כל עצמותי תאמרנה הויה מי כמוך. ולמדנו מכן שיש לעבוד השם בכל כוחות הלב והגוף. ובוודאי כח עקרוני בנפש הוא כוח הציור. ואפשר לומר שכל דבר שאדם עושה אם הוא שם לבו לרבדים העדינים יותר יש שם ציור של מה שהוא עושה ובפני מי הוא עושה אותו. דהיינו כשאני מתפלל יש פה בהכרח כל קומות הנפש שהם מעשה מחשבה רגש כוונה מחשבה דיבור ציור. ואין כל אלה אותו דבר כי ייתכן שאני עומד בתפלה בגופי ומחשבתי במקום אחר. אבל תמיד יש שם איזשהו מחשבה. ובאופן כללי יותר תמיד יש לי איזשהו מחשבה כללית או אמונה על מהו התפלה ומהו האלהים וכו'. וכמו כן יש לי תמיד איזה תמונה שאם הייתי מבחין בחלק הציור שבנפשי הייתי יודע שדע לפני מי אתה עומד יוצר איזשהו תמונה. ואפשר להתעלם מחלק הנפש הזה ולומר יש לעבוד בשכל טהור בלבד אבל זה לא כל עצמותי תאמרנה. אלא שמפני זה מסיים הכתוב השם מי כמוך. שאע"פ שאני עובד להשם בכל עצמותי דהיינו עושה לו מרכבה ותמונה בכל אברי, אעפ"כ אין זה דמיון באמת להויה ומי כמוך. ודווקא מתוך נסיון ההשוואה הוא שעולה המי כמוך שאם אין נסיון דימוי מה זה לומר מי כמוך בכלל.

ונקודת האיסור של לא תעשו לכם פסל וכל תמונה היינו שהקב"ה לא רוצה לשרות על שום דבר שאינו האדם. כי רק דמות אדם צריך לדמות צורה ליוצרה ולומר מה אני רחום אף אתה רחום וכו', והיינו במילים אחרות שהציור חייב להישאר בתוך המוח של האדם העובד. אבל ברגע שהוא עושה איזה משהו חיצוני ורוצה שהשכינה תשרה על זה אומר השם שזה לא תמונה שלו זה סתם פסל של משהו נברא, כי הדבר היחיד שיכול להיות דמות של מה שלא נברא הוא בהשערת לב ומוח האדם. ולכן חייבים לדייק מאד כשכתוב ועשו לי מקדש לא לירא מן המקדש דהיינו מן חפץ המקדש שלא בו המרכבה אלא ממי שצוה על המקדש היינו שהשם שורה בתוך היראה של האדם כאשר ייאמר היום בהר השם ייראה.

וזה הסוד שביום שהוקם בית המקדש אמר שלמה שיר השירים, כי שיר השירים הוא שיעור קומה של השכינה כמראה אדם. ואמר שלמה שלא תעלה על דעתך שהשראה העיקרית הוא במקדש אינו אלא במי שצווה על המקדש בשיר השירים. ושכנתי בתוכם ולא בתוכו.

יש כללים בין שכנים, זה נושא חשוב, מי שבר, מי דרך על הפרחים, מי צריך לשלם על אש שיצאה משליטה. הלוואת כלים,שנשברו,או אבדו. באין כללים,באה מריבה, כשאין חוקים כל דאלים גבר. השכן עם השריריים הגדולים יותר, תמיד יסרב לקחת אחריות. האם בית הדין הוא פיתרון? האם שם החזקים לא שולטים גם כן? עדיין כנראה חוקים וכללים שמכוננים חברה משמרים יותר מערכת חיים הוגנת, וצודקת.

אני אוהבת את הפסוקים הללו, אפשר לשמוע דרכם,את סיפור החיים,  היה מרעה בחצר, ולפעמים הוא נכנס והשחית את התבואה של השכנים. לפעמים צריך לשרוף דברים. שכנים דופקים אחד אצל השני,מלווים כלי עבודה. שכן נוסע ומבקש,אתה יכול לשמור לי על העז, והכסף. מערכת חיים.

יש שופט, ואותו כולם מקללים,אפילו שאסור. כי תמיד איכשהו נראה לראובן שהוא העדיף את שמעון ולהיפך.  אולי שופט טוב ידע להשכין שלום ופשרה. ועורר פחות שנאה ורצון לקלל.

אני לא חושבת שכתוב פה על אונס נערה, אלה יותר על פרשת אהבהבים חביבה,  הוא פיתה,היא התפתתה. התורה רוצה שיהיה לזה המשך. אתה רוצה אותה תתחייב אליה, תשלם לאביה. במפרשים כן מציינים פה אונס. אבל אונס,בתורה הוא כשלא מבקשים רשות מהאבא..

החלקים הנוגעים ביתור בפרק,הם הדאגה לעני,לחלש  המצווה להלוות לו, החובה להחזיר לו את המשכון אם הוא תלוי בו. אתה לא יכול לעקל בגד, ובדור שלנו אולי זה גם חשמל? מקרר?

האלמנה והיתום. אלה שאין להם מגן,לא בטוח שיש להם אפילו אפשרות לבא לבית המשפט, עליהם האל מבקש, תזכור לדאוג להם. וגם אם היכולת היחידה שלהם היא לבכות בין ארבע קירות. אני שומע.
אם האמונה באל רק תביא את האדם להאמין שהאל שומע את אלה שהוא פגע בהם,אם היא מונעת ולועוול אחד, מיתום אחד, שווה האמונה הזו.

אל תפגע בגר,במהגר, בחלש, בזה שאין לו אחיזה,  וקרובים, ומשפחה פה.
יש תופעה כזו,שככל שקהילה היא יותר תומכת ועוזרת מבפנים, היא יותר דוחה את הזרים לה. לפעמים יש לי נטיה  כשאני רואה קהילות מאוחדות ואת החסד שלהם לאמר אוקיי, ככה זה, הדאגה לדומה תמיד תגרום לדחיית השונה.
ואז אני נזכרת בסבא היהודי שלי שהיה היהודי היחיד בכפר, בשנאת הליטאים ליהודים שהיו שם. מסתמא הם והכומר שלהם דאגו מאוד לקהילה החמימה שהיתה שם,רק אל היהודי הזר, הם התנהגו בדחיה. ואז כל ניסיון ההבנה הזה נשמט תחת רגלי. תאהבו את הגר,את החלש,את האחר.כי אתם הייתם גרים, במצריים, ובליטא, ובאוקרינא,וברוסיה, ובגרמניה. וכן אתם יודעים איך מרגיש הזר, שאדם נמדד  ביחסי שכנות הוגנים, בלשמור שהכלב לא יקלקל את גינת הפרחים,ושהילדים לא יזרקו אשפה בחדר מדרגות.
האדם נמדד רק ביחס שלו לבני הקהילה שלו, והדאגה שלו לעניים שלו, ואי פגיע בחלשים  אבל האדם נמדד גם ביחסו אל הזר, זה שהוא לא משלנו.

אבל את המכשפה, טוב נו אותה חייבים להרוג.

הקדמה

כי ואם

1. פרשת עבדים

2. דיני הרוצח

3. מכה אביו ואמו

4. דיני חבלה.

5. דיני נזקי ממון

הבור

שור שנגח שור

6. דיני גניבה

הבא במחתרת

7. דין המבעיר אש

8. דיני שומרים

שואל

9. דין המפתה

10. דין המכשפה

11. דין שוכב עם בהמה

12. זובח לאלהים יחרם

13. גר יתום ואלמנה ודין החובל שמלה

14. קללת אלהים

15. לא לאחר מתנות השם

16. אנשי קודש

17.  אזהרה על דיני ראיות וסדרי הדין

18. השבת אבידה ופריקה

19. שביעית שבת ומועדים

20. בשר בחלב