ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד
ויחן שם ישראל, רש"י עומד על זה שהכתוב בחר להתבטא על בני ישראל בלשון יחיד, ומפרש שבני ישראל היו כאיש אחד בלב אחד, אבל רש"י לא טרח לפרש לנו למה דוקא כאן כשאנו עומדים לפני מתן תורה בחרה התורה להדגיש את זה שבני ישראל נהפכו לאיש אחד.
כמו כן אנו רואים בפרק זו, שבני ישראל נהפכו להיות עם, והייתם לי סגולה מכל העמים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, משתמע שזה היה שלב חשוב וקריטי לפני נתינת התורה. כלומר, התורה לא היתה יכולה להינתן לקבוצה של אנשים שעלו ממצריים לולי העובדה שהם עם אחד.
ישנם דתות רבות בעולם, ואולי אפילו פופולריות יותר מדת היהדות, אבל כפי הנראה דתות אלו אינם מיועדות לעם מסויים, אלא עצם העובדה שמישהו מצטרף לדת הרי הוא חבר ושייך לקבוצת שומרי דת זו. אצל היהדות, הדרך היחידה להצטרף לדת היא רק אחרי שמצטרפים ללאום.
רגילים אנו לצטט בשם רבי סעדיה גאון אין אומתינו אומה אלא בתורותיה, כאן אנו רואים גם את ההיפך, אין תורתינו תורה אלא באומתה. וכפי שאנו אומרים בהגדה של פסח אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו, אולי הקירוב להר סיני, היא מה שאנו לומדים בפרק הזה, השלב שבו נהפכו אנשים שונים יחידים להיות עם אחד.
ולמה באמת חשוב כלכך פרט זה? למה התורה לא יכולה להינתן לאנשים פרטים אינדובידואליים, למה דת התורה שונה מכל עם (כפי שטען המן)?
אולי אפשר להסביר זאת כך: האדם שאינו דתי דוגל בבחירה חופשית, הוא רואה את עצמו כבנאדם שמחליט החלטות בבחירתו הבלעדית לבד. ברגע שהאדם מקבל עליו את עול הדת, הוא מכיר בכך שקיים דבר גדול יותר ממנו, הוא מכיר בקיומו של האל היודע את הכל, שזה בעצם תפיסה דטרמניסטית. אמנם בנוסף לכן, הוא מכיר גם בבחירתו, כי אם לא כן – הרי לא נותר מקום למצוות הדת.
ברגע שהאדם מוכן לקבל את התורה הוא נכנס לתוך הקונפליקט הקיומי של בחירה לעומת ידיעה, הוא אינו יכול שוב להכיר בעולם דטרמינסטי מוחלט. לכן ההבחנה היא שבכל הנוגע לעולמו הפרטי עליו להסתכל על העולם כבעל בחירה, אבל בכל הנוגע לזולת או כל דבר שמחוץ לעולמו הפרטי, הרי הכל מתנהג בצורה דטרמניסטית.
היהדות תובעת מאיתנו להסתכל על כל העולם שמחוץ לעולמו הפרטי כחלק מהתוכנית הגדולה, או בשפת החסידות – כחלק מאלוקות. כל אירוע שאינו תחת שליטתינו – הרי היא חלק מתוכנית האלוקות, כולל מה שהיה תחת שליטתינו בעבר אבל כבר אינו תחת שליטתינו בהווה – הכל היא חלק מהוויה הגדולה.
מטרת הדת היא ההכרה בקיומו של אל, וכשהאדם מכיר בכך הרי הוא מתאפס, הוא מתבטל כליל ומתמזג אל תוך האלוקות, הוא מכיר בכך שהזולת הוא גם חלק מכל ההוייה הגדולה, ומשכך כל האומה מתאחד להיות כאיש אחד.
התורה אינו יכולה להינתן לאנשים יחידים, אלא לעם אחד שמתנהג כאיש אחד בלב אחד. כלומר, כדי לקבל את התורה דרושה ההכרה היסודית בתוכנית הגדולה, האדם הדתי נדרש להתבטל ולהתמזג אל תוך התוכנית האלוקות, ורק כך אנו נהפכים להיות אומה אחת.