*ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל: להכין את הדור הבא לעצמאות רוחנית*
בפרק זה אנו קוראים איך יתרו מייעץ למשה, מנהיג העם, לחלק את ההנהגה לחלקים קטנים. אי אפשר לאדם אחד לנהל את הכל בעצמו, וכאשר המשימה גדלה יש להעביר חלק מהסמכויות לאנשים אחרים. משה הקשיב לעצתו של יתרו ועשה כדבריו. השאלה המתבקשת היא, איך זה שמשה רבנו לא חשב על העצה הזאת בעצמו? למה עד עכשיו הוא לא עשה את הדבר הפשוט ביותר, להעביר סמכויות ולהקל את המשא מעליו? לפני שנגיע אל התשובה נעשה הקדמה קצרה.
יש שיר ביידיש שנקרא "פארוואס איז דאס ליכטעלע פארלאשן" (מקורו בעצם בשיר אינדיאני) שתוכנו הוא בערך כך:
_למה כבה הנר?
הלא שמרתי עליו מכל סופה וסער,
כה רציתי שיאיר ויזרח,
לכן כבה הנר…
למה נבל הפרח?
הלא שמרתי עליו, אל לבי הצמדתיו,
כה רציתי שיפרח,
לכן נבל הפרח…
למה נקרע המיתר?
הלא מתחתי אותו בחוזקה, בעוצמה,
כה רציתי שהוא ינגן,
לכן נקרע המיתר…_
מדובר כאן במתח הנרקם בלב ההורים המסורים לצאצאיהם, או בלב המדריך הנאמן כלפי חניכיו, כאשר ההורים או המורים רוצים את טובת הבן ומנסים להדריך אותו בכל צעד וצעד, מבלי להשאיר לו מרחב כלשהו שיוכל לפרוח ולשגשג בעצמו. הבן גדל ואמור לחיות לפי המתווה המדויק של הוריו ומוריו, אך משהו בקרבו פנימה לא יחיה. האנוכיות שבו לעולם לא תקבל ביטוי, וספק אם האדם יוכל להשיג כך את מטרת הגיעו לעולם.
הבה נתבונן בדבר שהאדם מרגע היוולדו הוא שואף למטרה אחת: למצוא ביטוי עצמאי בתוך שלל הקולות של החברה האנושית. הפעוט הקטן, כאשר אך מתחיל להבין את המתרחש בעולם, הוא כבר דורש לעשות דברים בעצמו, בלי עזר הוריו. לעתים צריכים ההורים להתחנן אל התינוק שהוא יתן להם להאכיל אותו, כי כאשר הוא אוכל לבד הוא מלכלך את הבגדים ואת השולחן ואת כל מה שנמצא סביבו, אבל הפעוט מתעקש שהוא רוצה לאכול לבד כי הוא כבר יודע איך לעשות את זה.
המתח הזה חוזר על עצמו לאורך חיי האדם. בכל גיל וגיל מביטים ההורים בדאגה על ילדיהם ורוצים שהילדים יעשו בדיוק את מה שההורים אומרים להם, וכמובן הם מתכוונים לטובת הילד, אבל הילד מצידו מתעקש תמיד לנסות "לבד". הילד בטוח שגם הוא יודע איך לעשות דברים שונים, הוא יודע איך להגיע למטרות שונות, והוא לא אוהב כאשר ההורים מנסים לכוון כל צעד בחייו. שיא המשבר הוא בדרך כלל בשנות העשרה (מה שנקרא טיפש-עשרה) כאשר ההורים רואים במו עיניהם איך הילד לוקח צעדים שהם עדיין ילדותיים בעליל אבל אין לאל ידם למנוע בעדו כי הוא חושב שהוא כבר עצמאי.
המתח הזה אפשר לראות כמתח בין "ההורות" לבין "עצמאות האדם". מטבע הדברים רוצים ההורים לממש את "הורותם" בלי גבול, כי דאגתם לבניהם אין לה גבול, אבל גם הילד מצידו רוצה לממש את עצמאותו בלי גבול. כאשר אינטרסים מנוגדים מתנגשים נוצר קונפליקט. אך אליבא דאמת זה איננו מתח בין "הורות" ל"עצמאות הילד" אלא בין הורות להורות. כי הרי מטרת "ההורות" היא ללמד את הילד ללכת בכח עצמו. אין שום אבא או אימא בעולם שרוצה להאכיל את הילד לאורך ימי חייו, אלא התקווה היא שהוא ילמד עם הזמן לאכול בכח עצמו.
הילד הלומד ללכת נופל פעם אחר פעם עד שהוא לומד ללכת, וכך הוא בכל צעד וצעד שהאדם לוקח בחייו. האדם לומד מתוך הכשלונות. אבל כאשר ההורים מודאגים מדי וחוששים לשלום בניהם עד כדי כך שהם אינם יכולים להרשות להם לצעוד לבד בשום תחום בחייהם, אזי הם למעשה כובלים את הילד ואינם מממשים כלל את משימת ההורות. לכן, המתח שאנו עוסקים בו איננו רק בין אינטרסים מנוגדים, אלא גם בתוך אותו אינטרס עצמו. מצד אחד ההורה רוצה ללמד את הילד איך לחיות והדאגה שואפת להביא לכך שלא יתנו שום עצמאות לילד, אבל מצד שני מטרת ההורות דורשת שיביאו את הילד לעצמאות.
הקונפליקט הזה יכול להיות קשה מנשוא עבור הורים המסורים לילדיהם, וגם עבור מנהיגים הרוצים להעביר את תורתם אל הדור הבא. ישנם מנהיגים שאין להם שום אימון בציבור שהם מחנכים, הם אינם מאמינים באף אחד וממילא יש להם קושי להעביר סמכויות של הנהגה לאחרים. זה אינו נובע מחוסר התחשבות אלא מתוך ריבוי דאגה, אבל בלי ספק זהו כשלון בסיסי במשרת ההנהגה. המנהיג הראוי לשם מנהיג הוא האדם הנותן אימון בתלמידיו והוא מנסה כמיטב יכולתו להעביר את הסמכויות אליהם. המנהיג צריך לדאוג לכך שביום פטירתו לא יהיו תלמידיו כיתומים בלי אב, אלא שיוכלו לעמוד על רגליהם מתוך עצמאות נפשית ורוחנית. אין זה שבח למנהיג כשמספידים אותו אחרי פטירתו שהדור נשאר יתום, כי זה מרמז על כשלון בהנהגתו.
זהו פחות או יותר הסיפור של פרק זה בפרשת יתרו. משה רבנו היה מנהיג נאמן ומסור לעמו, אבל הוא החזיק את הפרפר היפהפה צמוד ללבו ולא ידע איך לקרוא לו דרור, כדי שיוכל הפרפר לפרוש כנפיים וללמוד לעוף. הוא ידע שרק הוא בעצמו שמע את דבר ה' מפי כביכול בעצמו, ואיך יוכל כל אדם אחר להעביר את התורה בצורה דומה כפי שיוכל לעשות זאת מי שהוא כלי ראשון? משה אמנם הרגיש שאין לו מנוח, אבל זאת היתה מסירות הנפש שלו עבור העם. הוא לא ידע איך אפשר לנהוג אחרת.
יתרו לימד אותו שלא זו בלבד שהוא בעצמו לא יוכל להחזיק מעמד כך, אלא גם עבור העם זה מזיק יותר ממה שהוא מועיל. גם הוא וגם הם יבלו מתוך ההסדר הזה, כפרח הנובל והנמק כאשר אור השמש אינו מגיע אליו. זה לא טוב שהרב ידקלם לתלמידיו מה לעשות בכל רגע נתון בחייהם, אלא לכוון אותם לחיות לפי דרכם ("את הדבר הקשה יביאון אליך"). כאשר המנהיג עושה כך זה מעשיר את הדיונים וגם הרב בעצמו הופך למעיין המתגבר. במקום להיות בחדר סגור בו נשמע רק קול המנהיג וההד החוזר אליו מן הקיר, יצמחו עתה ריבוי קולות ושמחת הגיוון. אין זה התפשרות בהנהגה, אלא להיפך זוהי פסגת ההנהגה, להעביר סמכויות וללמד את הדור הבא לעמוד על רגליו.
כמו השכינה שצמצמה את עצמה בבריאת העולם כדי לתת מקום ליצירה להתקיים, וכשם שהבורא מצטמצם כביכול כאשר הוא מעניק בחירה חופשית לאדם לבחור בטוב או ברע, כך צריכים ההורים או המנהיגים לצמצם את הוייתם על מנת לממש בכך את מלוא תפקידם. הצמצום איננו צמצום באמת, אלא להיפך, זוהי התכלית, אבל זה נראה כצמצום וזה מלא בחששות ופחדים. האדם המדריך את הדור הבא צריך לדעת שככלות הכל הוא ממילא אינו שליט על חיי זולתו, וכאשר הוא חושב שבדאגה מרובה הוא יכול לכוון כל צעד בחיי החניך הוא בעצם חי באשליה. אין כאן שאלה בין שתי דרכים בהנהגה שאפשר לבחור ביניהן, אלא יש רק דרך אחת, והיא לתת אימון בדור הבא, וללמד אותם לחיות לפי דרכם. זה קשה, אבל זוהי הדרך היחידה.
אין זה מקרה שאדם מבחוץ העלה את העצה הזאת באוזני משה, כי בני ישראל היו כפופים למנהיגם ועד לרגע זה לא העיזו להעלות קול משלהם. יתרו שבר את המעגל, משה רבנו שמע וקיבל את דעתו, ובכך הפך את התורה לתורת חיים.