בראשית – ויעל

איפה מריים כשצריך אותה?

אני אפילו לא פמניסטית פה, אלא מאמינה בחלוקת תפקידים מסןדרת.

כשמגיע מלחמה, משה יודע בדיוק מה צריך לעשות,יש לו מצביא, ויש לו תוכנית, והוא יודע מה עושים עם המטה. ואיך להביא ניצחון.
משה הוא איש מלחמה,  מצביא, נלחם עם פרעה, ועם חיל מצריים,עם שר ים, וכל צבאות השמיים.
אבל כשהעם צמא למים,  לאכול. למעלה טובה. הוא מתפרק.

תנו לאיש מלחמה להתחיל להקשיב לילדים הקטנים,שרוצים מים, ודייסה,וזה חם מידי,וזה קר.

מה אתם רוצים ממני, לכו לאמא,תטפסו על הקירות, אבל למה אתם צןעקים, מה עשיתי לכם. וכל פעם הוא מגיע אל השם, מבוהל,  ועייף, אין לי כח אליהם, הם עכשיו רוצים מים, הם לא מכירים טובה, לא מאמינים בך, הולכים לסקול אותי והשם אומר לו, נו מה הבעיה קח את המטה, אני אהיה איתך שם,תדפוק עם המטה, כבר עברנו צרות גדולות יותר.

אולי לכן מחלקת המים עברה באמת למיריים, ועד שהיא נפטרה,לא היו עוד בעיות.

*אני אוהבת את החלקים האלה של התורה, הם כלכך אוטנטיים, כלכך אמיתיים. בין נס לנס,היאוש מגיע, הצמא הרעב.
גם באמצע המלחמה, המצביא הגדול,הכל יכול,כבדו ידיו, ומוצאים פיתרון אולי פחות הירואי אבל פרקטי.
אולי פה לומד משה,שלפעמים בני אדם כבד להם,גם בזמן יציאת מצריים, בתוך כל הדם והאש,ותמרות העשן?
אולי הוא נזכר פתאום במה מחכה לו מחר,אחרי המלחמה, שוב יצטרך לטפל בעם שזקוק להמון דברים קטנטים.

למעלה על ההר,למשה יש תמונה,הוא עומד עם המקל,כלפי מעלה איזה מן סימבול של כי יד על כס ה'
במקום הסימבולי המלחמה היתה עד חורמה, ה' ניצח את עמלק. במציאות שוב כמו במציאות. דברים מסתדרים פחות או יותר.
משה אומר,הסמל נשאר לנצח.המלחמה עוד קיימת, הניצחון המלא עוד יבא.

פרשת המן – וידעתם כי ה' הוציא אתכם

פרשת המן כוללת כמה חידות וצריכה לפירוש רחב שיסביר אותה בכלל ובפרט ובהקשר הסיפורי שלה. כמה חוטי ענין נקשרים בה שכל אחד מהם הוא חידה בפני עצמו. מהו ענין נס המן בפני עצמו והשליו הנלוה אליו. ענין הנסיון של המן – הנסיון מצידו של ה' 'למען אנסנו', ומהו ענין הנסיון או התלונה מצדם של בני ישראל, השייך לסוגיית עשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, ומסופר מעט בספר שמות ומעט בספר במדבר. ומהו ענין התורה והחוק הנראה קשור למן ולמים 'שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו', 'הילך בתורתי'. ומהו ענין השבת הנקשר כאן למן, וענין ההכנה ביום השישי לשבת.

אנסה לתת התחלה של הסיפור כאן. כבר תיארנו במאמר קודם כיצד יציאת מצרים היתה מין פרוייקט מלא סיכון, שזקני בני ישראל לא התרשמו ממנו, וכיצד משה בסופו של דבר שיכנע אותם באותות ובמופתים ללכת איתו. וכבר תיארו רז"ל כיצד היו מישראל שסירבו ולא עלו מארץ מצרים עם משה כלל. כל זה בא להדגיש את הספק הרב שהיה בכל הסיפור הזה, ואת המאמץ הגדול של משה להתגבר עליו. קריעת ים סוף היתה האישור הגדול שמשה צודק, 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ראו הכל כיצד השם הוא שיזם את הענין הזה וכיצד הוא נותן את כוחו להטבעת מצרים ולהצלת ישראל.

אבל יציאת מצרים היתה רק החצי הראשון של היוזמה. הרי כך אמר השם אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ וכו' זבת חלב ודבש.  ולמען האמת, בחלק השני בסופו של דבר לא הצליח משה ולא הכניסם לארץ. כי באמת לרצוח את השליט הרשע זה החלק הקל. קשה זה להקים את שלטון הצדק ביום שאחרי המהפכה. היום שאחרי קריעת ים סוף, או ליתר דיוק שלשה ימים שאחרי קריעת ים סוף, היתה המבחן הגדול של מנהיגות משה כמעט יותר מן היציאה עצמו. 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, וילנו העם על משה'. משה הבין מה זה אומר, 'ויצעק משה אל השם'. מה שמשה צועק אל השם הוא נו, אמרת שתהיה איתי, וכי אצליח להיות המנהיג שלהם באמת, תעזור לי. 'ויורהו ה' עץ וכו'. השם הראה למשה שהוא יכול למצוא לעם עצה לתת להם מים לשתות. הוא צלח את המשבר הראשון. אבל יותר מכך. הוא הראה כאן שיש בידו את היסוד השני של המנהיגות, היסוד החשוב יותר מיכולת להצילם מפרעה. הוא יכול לדאוג להם למים לשתות. כאן נוצר היסוד של התורה, המתומצת בפרק שלמעלה בפסוק אחד אם שמוע תשמע וכו'. כי לצאת ממצרים זה כלום, צריך להעמיד משהו שיכול להינצל מן המחלות של מצרים, הפיזיות והרוחניות, ולבסס פרנסה לעם החופשי. ומשה הראה בפעם ראשונה שהוא יכול את זה. צריך לדייק מאד שזה התנאי של התורה. התורה אמנם מתבססת על סיפור יציאת מצרים, אבל התנאי שלה הוא לא על זה אלא ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. תורה שמוציאה אותך ממצרים למות במדבר לא שווה כלום. כבר מוטב למות במצרים. אבל במרה הראה משה את התחלת התורה.

משהתגברו על ענין המים, באו לבעיית הלחם. נגמר להם הלחם אשר הוציאו ממצרים והם כבר מתלוננים שוב. הם אומרים הרבה בעיות היו לנו במצרים, אבל בעיה אחת לא היתה לנו. בשר ולחם היה שם. אם אתה מבטיח לנו להיטיב את המצב שלנו אתה לפחות צריך לסדר שזה לא יהיה גרוע ממצרים. אם נצליח להיות עם עצמאי ומבוסס זה נאמין לך, אבל קודם כל אתה צריך לדאוג לנו ללחם ובשר. במילים אחרות יש אמנם ערכים גדולים וחשובים כמו תורה, כמו חירות. אבל יש דברים קודמים להם בפירמידת הצרכים. ומנהיג שרוצה להעלות בני אדם אל התורה הוא צריך לדעת קודם לכל לדאוג להם לצרכי הלחם והבשר שלהם. אם אינו יודע אז מוטב למות במצרים 'ביד השם'. כלומר לא ביד השגעונות של משה. עבד שמת מאכזריות קונו במצרים הוא לפחות ביד השם, הוא מקבל את גזירת גורלו ולא קפץ לסיכונים כי החירות הוא ענין גדול. אם משה רוצה לקחת על עצמו להעלותם אל החירות, הוא צריך לוודא שזה לא גרוע מלהיות ביד השם במצרים.

ופה יש סיבוך בפסוקים, אבל מה שאפשר להבחין שיש כאן מין מתח משולש בין משה לבין השם לבין ישראל. משה כבר לא צועק אל השם כפי שצעק מקודם. השם מדבר כמו מאליו אל משה ואל העם ואומר שיתן להם לחם מן השמים. משה משתמש עם המאמר הזה כמו להכות איתו את ישראל. הוא אומר להם ונחנו מה לא עלי תלונותיכם. זה פסוק קשה, והוא טענה כלפי השם בנסתר כמו שהוא טענה כלפי ישראל בנגלה. הרי בין משה לאלהים היה הסכם. אני אקח את הסיכון, אבל אתה תהיה איתי במקום שאני לא יכול לבד. משה יודע שהוא לא יכול באמת לתת להם לחם, זה החלק שהשם צריך למלא בעסקה הזאת. אבל לבני ישראל הוא אומר את זה כמו טענה עליהם, למה אתם שואלים אותי, תשאלו את השם. השם אכן מופיע, ועוד טרם הופעתו משה מנצל את הזמן לעשות את זה למין הופעה שיש בה הקפדה על לבני ישראל – 'קרבו לפני השם כי שמע את תלונותיכם'.

משה ואהרן אומרים לבני ישראל 'ערב וידעתם כי השם הוציא אתכם מארץ מצרים'. כלומר, אתם כל הזמן חושבים שאנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, אבל זה לא באמת אנחנו, זה השם. את זה לא ידעתם עדיין ואתם מתלוננים עלינו. אבל כשתראו את השם נותן לכם מן מאליו, תדעו שהוא זה שעומד מאחורי היציאה ממצרים. עליו צריך לסמוך באשר לפרנסה במדבר. זה כמעט כמו שלילה של 'ויאמינו בהשם ובמשה'. משה ואהרן אומרים תפסיקו להאמין בהשם ובמשה. תאמינו בהשם.

[למען האמת אני מבין את בני ישראל, הם באמת צודקים פה. גם מה שמשה קוצף עליהם בהמשך שהשאירו לבוקר אני מבין אותם. הנה אתמול יצאו למדבר ופתאום יש להם מן בנס, וכי לא יקחו מעט להבטיח לעצמם משהו. זה נראה שמשה דורש מהם אמונה בלתי אפשרית. בפועל הוא זה שהבטיח להם שיוציא אותם ויסדר להם מה שצריכים, וזה אחריות שלו שיחושו בטיחות, זה לא יפה שהוא צועק עליהם כאילו החסרון בהם שאין להם מספיק אמונה. ובאמת בפרשת בהעלותך נראה שיש טענה קצת על משה על שהוא מסיר מאיתו את האחריות ללחם ובשר. מצד שני הם התלוננו שלשום על הים סוף וראו שהשם הצילם. אתמול התלוננו במרה וראו שהשם הצילם. כל היום תלונות אולי לפחות ידברו יפה וילמדו כבר שזה יסודר.

אבל אפשר לקרוא את כל המשא ומתן פה באופן רך יותר. יציאת מצרים הוא כמו לידה, ובני ישראל הם כמו תינוק שנולד. הם עדיין לא למדו את הדרכים הנכונות להתייחס אל האבא והאימא שלהם, אל השם ומשה שהוציא אותם. וכמו תינוק הם יודעים רק לבכות. הם צמאים אז מתלוננים. רעבים אז מתלוננים. והשם ומשה כמו אם הוולד מתפנה מיד מעסקיה והולכת להניק את התינוק, ולהחליף לה את הטיטול, ולחבק אותה ולנחם אותה. אבל התינוק לא לומד לבטוח. כלומר איפשהו בתת מודע שלו הוא נקשר אל אימו ויודע אל מי לבכות. אבל הוא לא מפסיק לבכות. וכל שעתיים יש לו תלונה חדשה, וכמעט האמא שומעת אותו אומר מי ביקש ממך להוליד אותי אם את לא יכולה להניק אותי מיד כשאני רעב. ולפעמים האימא כמו כועסת על התינוק וצועקת עליו וכי אינך רואה שאני מטפל בכל צרכיך. מה זה הבכי ההיסטרי הזה אם אימא צריכה לקחת לה שתי דקות טרם ההנקה פעם, כבר היה ראוי לך לדעת. והתסכול הרגעי הזה אנו שומעים כהשם אומר עד מתי מאנתם וכו'. אבל זה לא רציני, זה לא כמו שכועסים על גדול. ובאותו זמן שהיא אומרת את זה היא כבר מתחילה להניק ולנחם את הבן. ובאמת היו אז תינוקים. ומשה בעצמו משתמש במטפורה של הלידה בפרשת בהעלותך 'האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו'. כמו אימא שאומרת לאבא נו אני חייב לעשות הכל, גם אתה הולדת את התינוק, קח אותו לכמה רגעים ותן לי קצת מנוחה. וכלפי האל אנו עדיין תינוקות וכל הכעסים שבתורה אפשר לקרוא אותם כך]

פרשת יוסף ופרשת יהודה – הפעילות האנושית כחלק מהתוכנית האלוקית

יש כאן שני סיפורים בפרשה, אחד על יוסף ואחד על יהודה. כפי שאנו יודעים, יהודה ויוסף הם אבות המלוכה הישראלית. התחרות בין שתי המלוכות חוזרת לראשית ימי המשפחה הישראלית, בתחרות האימהות רחל ולאה. בפרשה זו יש נסיון מצד בני לאה להכחיד את הבכור של רחל, ולעצור בכך את חלומות המלוכה שלו. יהודה אומנם מציל אותו מן הבור אבל גורם לירידתו למצרים – לכאורה כדי שלא ישוב עוד לעולם.

יהודה ניסה לגרום לעצירת מלכותו של יוסף (הוריד את יוסף למצרים) אך הוא לא הצליח. הוא ניסה גם לעצור את מלכות יהודה, בלא יודעין, אבל תמר הצילה אותו מכך. כאשר מלאו חודשי ההריון לתמר היא ילדה תאומים, פרץ וזרח, וכאן אנו נזכרים בסיפור אחר של תאומים – יעקב ועשיו – שגם שם היתה מחלוקת בין שני התינוקות מי יצא ראשון. בסיפור ההוא ראינו שיעקב אחז בעקב עשיו בנסיון לעקוף אותו, וכאן אנו רואים שפרץ הצליח לפרוץ קדימה ועקף את זרח.

אגב יש גם דמיון בשמותיהם. "זרח" נקרא כן על שם חוט השני שזרח באדמימותו, ו"פרץ" נקרא על שם הפריצה המוצלחת לפני אחיו. יעקב לא הצליח לפרוץ קדימה לפני הלידה אבל הוא עשה כן אחר כך. פרץ הצליח לעשות זאת לפני הלידה ובכך מנע בעיות. כפי שאנו יודעים המלוכה יצאה מפרץ ולא מזרח. כל הרמזים הרבים במעשי האבות מובילים אותנו לכיוון אחד: לדון בשאלה של מזימות האדם מול התוכנית האלוקית, כפי שאסביר להלן.

מצד אחד אלקים משגיח על האדם ומנהל את ההיסטוריה, כפי שהפסוק אומר "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". את זאת אפשר ללמוד מסיפורו של יוסף שהאחים רצו להוריד אותו למצרים מתוך מחשבה שבכך הם ישביתו את חלומות המלוכה שלו כאשר הם היו למעשה חלק ישיר של התוכנית האלוקית על מנת להביא את יוסף אל המלוכה, כמו שיוסף אמר אחר כך לאחיו "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה". אותה מחשבה שאתם חשבתם לרעה היתה בפועל לכיוון המטרה הטובה במחשבה האלוקית. (מזכיר את הצורה בה ראה הרב קוק את החלוצים החילונים שבנו את הארץ.)

אך מצד אחר, האדם איננו "משחק בידי האלקים", אלא יש לו אחריות לפעול כמיטב יכולתו. אין האדם יכול לומר שהוא ישב בשקט ולא יעשה דבר, בהסתמך על זה שבין כך ובין כך אלקים מנהל את הכל כרצונו, כי אם האדם יאמר כן אזי הוא ימות מרעב וקור, או ממכת אוייב, כאשר הוא לא ישתדל למצוא מזון או להגן על עצמו עד כמה שאפשר. על דרך זה אמר החזון איש בספר "אמונה ובטחון" שאין משמעות הביטחון שעל כל אדם להאמין שאלקים יעשה כרצון האדם, שהרי אין לאדם נביא או אורים ותומים שיבטיח לו ישועת ה', אלא הבטחון צריך להיות כך שכל מה שהאדם עושה הוא לא ע"י כוחו ועוצם ידו, כי ה' עשה לו את החיל הזה.

יעקב עשה מעשים כדי להגיע לאן שהגיע. הוא קנה את הבכורה, גנב את הברכות, פייס את עשיו, וכדומה. יוסף כמעט ולא עשה מעשים להגיע לאן שהגיע אלא להיפך. הכל התנהל ע"י חלומות, סימנים משמים, הוא נמכר לעבד ויצא מלך. יהודה עשה מעשים שלא להגיע לאן שהגיע, אבל היה אדם אחד שהציל את הסיפור – וזו היתה תמר. אם בסיפורו של יוסף אנו לומדים שהאדם הוא לא יותר ממשחק בידי ה', אזי בסיפור של יהודה ותמר אנו לומדים עד כמה אדם אחד יכול להציל את העתיד. מה האמת? גם זה וגם זה. אין האדם יכול לעשות דבר אם רצון ה' מנוגד לכך, אבל האדם מצידו לא שמע נבואה משמים ואינו יודע מה הוא רצון ה' וממילא הוא צריך לעשות כמיטב יכולתו להשיג את הדברים שהוא מאמין בהם.

יעקב דומה לפרץ. שניהם מזכירים לנו שהסטטוס קוו של הטבע איננו בהכרח רצון ה'. אי אפשר לומר "הנה אם קרה כך וכך אז בודאי זהו רצון ה'", אלא אם כן אין עוד סיכוי לשנות, כי ראינו מקודם שיעקב התגבר על המצב הטבעי של "בכורת עשיו", ובפרשה זו ראינו דבר דומה. קשה לומר שתינוק במעי אמו הוא אדם עצמאי, אבל לכל הפחות פרץ מרמז על היכולת של האדם לפרוץ ולשנות את הסטטוס קוו ברגע האחרון. במידה שלידת פרץ לפני זרח היתה התוכנית האלוקית, הרי שגם אלקים נלחם נגד הסטטוס קוו של המצב הטבעי. הטבע הוא מצב נתון, אבל לאו דוקא הרצון הסופי.

"למה פרצת עליך פרץ?" שאלו בני אדם את התינוק הקטן שנולד ראשון. שאלה זו נשאלת מכל אדם החותר לכבוש לו דרך עלי אדמות. לדוד המלך נאמר "היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו" (שמואל א', כה). אמרו לדוד שהוא לא מתאים למלוכה מצד הטבע, הוא צעיר, הוא רועה צאן, הוא ממזר, וכדומה. אחרים ראו בו בכלל זרע מואב, תוצאה של אותו לילה בו לוט היה שיכור ושכב עם בתו. מאידך הוא גם היה צאצא של פרץ שנולד מנישואין בגניבה. אם ביקשו למצוא "ניחושים" בטבע, אזי דוד בודאי לא היה ראוי, אבל דוד התפרץ וגם כבש.

כל אדם מלא בחששות ומוצא לו ניחושים רבים, וכך גם האומה כולה מלאה בחששות ומחפשת לה ניחושים שונים ומשונים. הרמב"ם אומר שלכן חרב המקדש בגלל שהתעסקו עם אסטרולוגיה במקום לתפוס את הנשק ולעשות כל מה שאפשר לעצור את האויב. אם אין נביא, לא יעזרו לנו הכוכבים בשמים. יש לפעול, ויש לעשות כן באחריות! לעולם אי אפשר לסמוך שכבר יהיה טוב, ומה שהיה הוא שיהיה, וכמו רוב תנחומי ההבל שבני אדם נותנים לעצמם. אם רוצים שיהיה טוב אזי יש רק דבר אחד שיכול האדם לעשות, לקחת אחריות ולפעול! אך על כל אלה עליו לזכור שלעולם אין הוא נוקף אצבעו מלמטה עד שיכריזו עליו משמים, וכל מה שיעשה האדם הרי "ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

בקצרה, הסיפורים של יעקב ועשיו, יוסף ויהודה, כל אלה נותנים לנו תמונה מורכבת במושגים של בחירה חופשית ותוכנית שמימית. הם אינם נותנים לאדם להתחמק מאחריות מתוך מעטה דתי, אבל הם גם אינם נותנים לו לתפוס את מקומו של אלקים. הנושא הזה הוא רעיון מרכזי העובר בתוך מכלול הסיפורים של ספר בראשית והמורכבות של התשובה צריכה ללמד אותנו על המורכבות שביחסי האדם ואלוקיו. עלינו להתפרץ קדימה, לכבוש את כל מה שניתן, אבל עם אחריות ועם צניעות.

אין אנו יודעים בכל מעשה שאנו עושים אם הוא דחיקת הקץ או החשת הקץ, כי אין לנו נביא משמים, וממילא יש לנו לזכור את הסכנה שיש בדחיקת הקץ לעומת הישועה הגדולה שיש בהחשת הקץ. איך מחליטים? איך יודעים אם לשוב אחורה או להתקדם? אין לנו תשובה ברורה. אבל אם רק ייכנע האדם בתום לבו לרצון ה', ולא יפול למלכודת הגאווה של מצרים ובבל, אזי הוא יכול למצוא קריאה לפעולה במעשי האבות. לא עם עינים עיוורות, אלא בעינים פקוחות, בגישה שכלית וזהירה, ובתפילה על השפתיים, לצעוד קדימה. תמיד.

יש אנשים שעבודת השם שלהם היא בחלומות.
והאחים רואים איך הם עובדים קשה, ומזיעים כדי לרצות את אביהם, וזה הילד רק חולם חלומות.
ועדיין אהוב הוא על אביו שבשמיים.
והוא בא אליהם, ואמר להם יש לי חלום,
אבל לא רצו לשומעו
מקוצר רוח ועבודה קשה .

והוא הילה ילד יפה עיניים,
וזכה לראות מה שלא ראו כולם,
וניסה הוא לאמר שכך או כך.
וניסה להוכיחם בדברים,
והם ראו בכך הוצאת דיבה נגדם
ושנאוהו על כך,
ולא יכלו לדבר איתו
, אבל אביו ידע שהוא בחלומותיו, ושיטוטיו מגיע למקומות וגדולה שכל האחים אינם יכולים להגיע.
אך ידע שקשה לקבל כזה דבר,
והוא גוער בו,  תפסיק לדבר שטויות.
אבל אביו שמר את הדבר.

אחיו החליטו להעיף אותו מהקהילה.
שלא יעמוד שם ובעצם מראהו יראה להם כמה קטנים הם.
בא נראה איך הצאדיק הזה יחזיק מעמד בלי כתונת הרבנות והאהבה של אבא.
בואו נשליכהו לבור ונראה אם יצילו אותו חלומותיו.
בואו נמכרנו לעבד שיכריחו לעשות מלאכתו ונראה אם יוכל לשמר את הגדלות שלו.

והוא הולך לגלות, וגדולתו נשמרת.
גם בימים קשים של עבודה קשה,
שימר את היכולת לחלום, למדוט ,
או איך שנקרא לחיות עם אלוהים.
כתוב בחומש שאלוקים היה איתו.
אבל לא רק חסד השם יש פה , אלא עבודת יוסף שהצליח להחזיק השם עימו גם כשהמרחבים לא היו גדולים, והעבודה היתה קשה.

והיה נראה שהוא יכול לעבוד שוב את השם והעבודה הקלה, אבל אז קפצה עליו רוגזה של אותה אישה.

ואז יכל הוא להראות שאין החלומות האלה ועבודת השם זה רק דמיונות בעלמה. אלא זה משנה אותו, זה הופך אותו צדיק. והרבה חסידים בימינו לא עמדו בניסיון אשת איש שהאמינו שכל מעשיהם גם הרעים הם לשם שמיים. אבל לו היה התדר הנכון. והוא ידע לברוח מעבירה.

ואז הגיע לפי הבור, והראה שאפשר גם שם לראות חלומות, ולהיות עם אלוקים ואפילו לעזור כך לאחרים.
עד שיצא וזכה למלוך על כל העולם ולהביא להם לחם. בזכות עבודת השם החולמנית שלו.

ובזה בעצם הראה שהוא צדק, ואפשר להועיל לעולם גם דרך חלומות ואי עשיה.

ואחיו בסוף באים אליו, וגם אביו.
ומוכנים לקבל מלכותו, והם מפחדים על שטעו והנה הוא צדק. ומולך ועשה בעולם יותר מכל מה שהם עשו בחרישת השדות והמצוות המעשיות,
והם חוששים מהקפדת הצדיק, אבל הוא שחי עם אלוהים, אומר להם, לא אתם שלחתם אותי . זה אלוקים היה איתי בבור, הוא רצה שיצא ככה שלא אשאיר את חלומותי וחכמתי לעצמי ויהנו מזה כל העולם.
וחזרו והתאחדו הם כולם, אבל עדיין היה הוא רחוק מהם. ובודד בעולם של אלוקים .

ספר בראשית הוא סיפור היווצרות העולם והיווצרות עם ישראל מתוכו. הוא אינו מספר את סיפור גיבוריו תוך התעלמות מן ההקשר שלהם, אבל טורח להדגיש כיצד יצא שת אחרי שנהרג הבל וגורש קין. כיצד ניצל נח אחרי שדורו חטאו ונטבעו במבול. כיצד נפרדו כל הגוים בהפלגה וכיצד יצא אברהם מתוך שרשרת הדורות שמנח ועד אברהם ותולדות תרח ובניו ומשפחתו.

עדיין, פרשה זו יוצאת מן הכלל. את כל שאר פרשיות התולדות שקדמו לכאן ניתן להסביר עדיין כתהליך ההגעה עד לאיש הנבחר שהוא גיבור הסיפור, כמו עשרה דורות שמנח ועד אברהם, שאמנם אין כל אישי אותם הדורות חשובים אבל זקוקים אנו לספר אותם להמשך הסיפור שנבין מאיפה יצא אברהם, או כיצד ניצל העולם במבול על ידי נח הצדיק, או כיצד נדחו זרע קין ונמשך העולם משת הצדיק. וגם על תחילת תולדות עשו ניתן לומר כן, שהרי הכתוב מספר כיצד נבדל יעקב מעשו וכיצד נבדלו דרכיהם בכמה אירועים שונים. אבל כאן כבר הבדלה זו חלוטה לכאורה. כבר חזר יעקב עם משפחתו שלם לארץ כנען. כבר הלך עשו לדרכו ולארצו לארץ אדום. מה ענין כל תולדות עשיו אחרי כן וכל תולדות בניו ומשפחתו ושרשרת מלכיו.

ולא עוד, אלא שהולכת פרשה זו ומגיעה עד לימי שאול, והיא מספרת את תולדות המלכים אשר מלכו בארץ אדום בזמן מקביל לזמן שהיה עם ישראל מסתובב עוד בארצו בלי מלך. יש כאן מין סיפור צללים מקביל לכל ההיסטוריה של עם ישראל. אם לכל אורך התנ"ך אנו קוראים כיצד זרע יעקב ירדו למצרים, יצאו משם, הסתובבו במדבר, נכנסו שוב לארץ, וכיצד נחל יהושע את הארץ וכל ספר שופטים. הרי הסיפור הזה מספר שלאורך כל הזמן הזה היה משהו קורה באדום והיו מולכים שם מלך בלע ויובב וכו'.

אפשר להסתכל על זה בהרבה דרכים, אבל נאמר שיש כאן מין אמירה לבני ישראל הקוראים את התורה הרבה שנים אחרי כן כאשר כבר יש להם מלך וארץ ועם מסודר והוא מלמד אותם את התורה (ככתוב בספר דברים), והם קוראים את סיפורי האבות כיצד היה אברהם נאהב וגיבור וכיצד היה יעקב מוצלח ונאהב וגיבור. והם מתמלאים תחושת גאווה טובה כיצד הם כה מסודרים וטובים ויש להם הכל וכל סיפור בראשית הוא עליהם. ופתאום יש פרשה שכמו לוחשת להם כן הכל טוב ונכון ויפה, אבל אל תשכחו שבמקביל לכל זה הרי אחיכם בני עשו היושבים בשעיר (לשון הכתוב בדברים) כבר היה להם מלך שמונה דורות לפני שאתם חשבתם להמליך מלך, וכבר היה להם שבעה אלופים קודם לכן, ויש עולם שלם שמתנהל לו כאשר אתם ישנים, וצריך לשים לב אליו ולזכור אותו לפחות.

במילים אחרות אפשר לראות בפרשה הזו מין התנגדות סודית לכל המגמה של כל ספר בראשית. שכל הספר הוא סיפור ברור של היווצרות הסדר והטוב והבדלה ברורה של הטוב מתוך הרע להתקיים בעצמו. והסיפור הזה לוחש שעדיין במקביל לכל זה יש עוד צל, יש עוד צד של כל הדברים, ושכל הדברים הנמצאים בצד האור אינם שלמים אלא כאשר יודעים גם את הצד הזה.

אי אפשר להתחמק בכאן להמשיך אל דברי הזוהר (אדרא רבה דף קכח עמוד א) שפתח בו רשב"י בפסוק ואלה המלכים, ושאל על מה נכתב והרי כמה מלכים היו בעולם, אלא רזא דרזין הוא. ופירש הענין על ספירות של עולם התוהו שנוצרו טרם היווצרות האצילות, שעל זה נאמר שהיה בונה עולמות ומחריבן. ודרשו בו מאמר המדרש שאין להסתכל מה לפנים משל למלך שבנה פלטין על האשפה אין רצונו שיזכירו שמו על האשפה.  לא נדרש כאן את הסוד אבל די כאן לראות שהפשט שהצבענו עליו מוביל לאותו דגם של צד צללים מקביל לכל סיפור בראשית הנרמז בפרשה זו.

וישמע ישראל, ויהיו בני יעקב שנים עשר. אף על פי שידע על מעשה ראובן ובלהה, לא הרחיק יעקב את בנו מהמשפחה ונשארו משפחה תמימה של שנים עשר שבטים. – שטינזלץ

חז"ל דרשו, והרבה מפרשים למדו כך בפשט הכתוב, שראובן באמת לא עשה את המעשה החמור ולא שכב עם בלהה אשת אביו, רק כמו שצינו במדרש:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו – מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו. – שבת נ"ה ע"ב

אבל בספרים עתיקים הידועים כספרים חיצונים אנו מוצאים את הסיפור עם יותר פרטים.

ספר היובלים ל"ג:

ויסע יעקב הלאה וישב צפונה במגדל עדר. וילך אל יצחק אביו הוא ולאה אשתו בראש החודש העשירי. וירא ראובן את בלהה שפחת רחל פילגש אביו רוחצת במים במקום נסתר ותחשק נפשו בה וייסתר בלילה ויבוא באוהל בלהה וימצאה בלילה שוכבת לבדה על מטתה וישנה באהלה. וישכב אצלה על המיטה ויגל את ערוותה ותלפות אותו ותצעק. ויהי כהכירה אותו כי ראובן הוא ותיכלם מפניו ותרף את ידה ממנו ותברח ותתאבל מאוד על המעשה הזה ולא הגידה לאיש דבר.

ויהי כבוא יעקב לפקוד אותה ותאמר אליו אינני טהורה לך כי אם חללה אני לך כי ראובן עינה אותי ושכב עימי בלילה כאשר ישנתי באהלי ולא ידעתי אותו עד אם גילה ערותי ושכב עימדי ויחר אף יעקב בראובן כי שכב את בלהה וגילה כנף אביו. ולא קרב יעקב עוד אליה כי טימא ראובן אותה וגילה כנף אביו לפני כל איש. כי מעשהו היה רע מאוד כי תועבה היא לפני ה'.

על כן כתוב וחרות על לוחות השמים אשר לא ישכב איש עם אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כי תועבה היא. מות יומת האיש הנבל אשר ישכב את אשת אביו וגם האישה כי תבל עשו על הארץ. ולא יהיה כל טמא לפני אלוהינו בתוך העם אשר בחר בו לסגולת מלכים.

ואתה משה צו את בני ישראל ושמרו את הדבר הזה כי משפט מוות בו וטמא הוא ואין כפרה לכפר על איש אשר עשה את הרעה הזאת כי אם בהרוג ובהמית ובסקול ובהכרית אותו מקרב עם אלוהינו. אף יום אחד לא יחיה על הארץ האיש העושה זאת בישראל כי פיגול וטמא היא.

ולא יאמרו כי חיה חיה ראובן ונסלח לו אחרי שכבו את פילגש אביו בעוד אישה יעקב אביו חי. כי אז טרם יצוה המשמרת והמשפט והחוקה עד תומה להיות חוק עולם לכל אדם. כי בימיך היה לחוק עת וימים וחוק עולם לדורות עולם. ואין קצה לחוק הזה ואין סליחה לעוון כזה כי אם היכרת יכרתו שניהם יחדו מקרב העם ביום עשותם זאת יומתו.

ואתה משה כתוב זאת לישראל לשמור ולעשות על פי הדבר הזה ולא יעשו חטא משפט מוות כי ה אלוהינו הוא שופט אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ואמור להם את החוקה הזאת למען ישמעו ויזהרו וישמרו לנפשותם ולא יאבדו ולא יכרתו מן הארץ. כי טמא ותועבה ונכתם וחלל כל עושה זאת על הארץ לפני אלוהינו. ואין חטא גדול על הארץ מהזנות אשר הם זונים כי ישראל עם קדוש לה ועם נחלה לאלוהיו ועם ממלכת כהנים וסגולה. ולא ימצא ולא יראה איש טמא כזה בתוך העם הקדוש.

ובשנה השלישית לשבוע השישי ההוא יצאו יעקב וכל בניו וישבו בבית אברהם עם יצחק אביו ורבקה אימו.

ובספר ראובן, ספר עתיק המכיל בתוכות צוואת ראובן בן יעקב לבניו, (בתירגום אנגלי):         

Give ear to Reuben your father in the commands which I give unto you. And behold I call to witness against you this day the God of heaven, that ye walk not in the sins of youth and fornication, wherein I was poured out, and defiled the bed of my father Jacob.

And I tell you that he smote me with a sore plague in my loins for seven months; and had not my father Jacob prayed for me to the Lord, the Lord would have destroyed me. …after this I repented with set purpose of my soul for seven years before the Lord. And wine and strong drink I drank not, and flesh entered not into my mouth, and I ate no pleasant food; but I mourned over my sin, for it was great, such as had not been in Israel.

Pay no heed to the face of a woman, nor associate with another man’s wife, nor meddle with affairs of womankind. For had I not seen Bilhah bathing in a covered place, I had not fallen into this great iniquity. For my mind taking in the thought of the woman’s nakedness, suffered me not to sleep until I had wrought the abominable thing.

For while Jacob our father had gone to Isaac his father, when we were in Eder, near to Ephrath in Bethlehem, Bilhah became drunk and was asleep uncovered in her chamber. Having therefore gone in and beheld nakedness, I wrought the impiety without her perceiving it, and leaving her sleeping I departed. And forthwith an angel of God revealed to my father concerning my impiety, and he came and mourned over me, and touched her no more…

For until my father’s death I had not boldness to look in his face, or to speak to any of my brethren, because of the reproach. Even until now my conscience causeth me anguish on account of my impiety. And yet my father comforted me much and prayed for me unto the Lord, that the anger of the Lord might pass from me, even as the Lord showed. And thenceforth until now I have been on my guard and sinned not.

ומענין לענין באותו ענין, שמעתי פעם מידידי ר' שמעון סעמפ על מאחז"ל "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". שמי שאומר שראובן הוא בעל חטא יידע שבאמת אינו כן אלא שראובן עשה טעות. כל בן אדם יציר מחומר עושה טעיות ואינו נעשה בעל עבירה בשביל טעות אחד.

הכזונה יעשה את אחותינו – תגובה פרופורציונלית

כאנשים מודרניים בני המאה ה-21 יהיה לנו קצת קשה לעכל את הפרק הנוכחי, סיפור האונס קצת מעורר חלחלה, ואחריה רצח ההמונים למען כבוד המשפחה. המוסר העדכנית בימינו רחוקה כרחוק מזרח ממערב ממהלך המחשבה המשתקפת מבין השורות, קשה לנו להבין את ההתייחסות של האחים אל האונס, איננו מצליחים להבין למה האחים מדברים על כבוד המשפחה במקום להדגיש את הכאב של הדינה, קשה לנו גם להבין את התגובה המוגזמת של האחים.

אבל ברצוני להציע להסתכל לרגע על הסיפור הזה במבט עכשווי. אם כי השפה התעדכנה, האינסיקטים האנושיים נשארו פחות או יותר כפי שהיו אז, אם כי כללי המלחמה השתנו לגמרי, אינני בטוח שהמניעים הם כלכך שונים. יהיה זה די סביר להניח שלמרות שפת הפוליטיקלי קורקט בת ימינו, התחושות של נקמה וכבוד לא הועקרו מלבם של בני אנוש, רק למדנו איך להתבטא בשפה עדכנית, גם הצלחנו להציב חוקים חזקים שמנסים להגן עלינו מפני עצמינו.

האחים כאבו את הכאב של אחותם, הם מבטאים זאת היטיב במשפט "הכזונה יעשה את אחותינו". משום מה הם לא בחרו להתמקד על המילה של "ותצא דינה", וכפי שכמה מהמפרשים מעירים שדינה היתה יצאנית. הערה זאת יכולה לשמש כעילה להאשים את הקורבן, (מקרה די נפוץ גם בימינו). שמעון ולוי, הבינו את הכאב העמוק של הקורבן, אמנם בימיהם לא היה כלכך מקובל להסתכל על זה בצורה שבה אנחנו מסתכלים, בסופו של דבר, האינסטינקט האנושי של עשיית צדק היתה נר לרגלם, ואכן עשו זאת. טוב, אולי בצורה מוגזמת.

יעקב, לעומת זאת, לא היה מרוצה מההתנהגות של בניו, הוא הרגיש שהתגובה יצאה מכל פרופורציה, הוא האשים אותם בהתנהגות בלתי אחראית. יעקב הסכים עם בניו שנעשתה כאן נבלה, (כלומר עוול מוסרי בשפה העתיקה), אמנם לדעתו – התגובה היתה צריכה להיות מוגבלת ואחראית יותר. אבל שמעון ולוי לא קיבלו את התלונה שלו, והביעו את הכאב שלהם, ובכך נחתמה הפרק. מתקבל רושם שיעקב קיבל את דבריהם, יעקב הבין שהם פעלו מתוך כאב ודאגה לשלום אחותם, וקשה היה לו לבקר את המניעים שלהם.

יעקב הבין שהזמן עדיין לא בשל לביקורת, הכאב עדיין טרי מדי, וכפי שאמרו חז"ל אין מרצין את האדם בשעת כעסו, הוא חיכה בסבלנות עד סוף ימיו, כששכב על ערש דווי, ואז הוא הטיח בהם ביקורת קשה, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשה (בראשית מט), יעקב טוען, שגם אם הצדק הוא נר לרגליך, יש גם גבול לצדק, הביקורת של יעקב התייחסה אל העזות והקושי של התגובה, כלומר ההגזמה.

 קח נא את ברכתי: יעקב מתוודה לעשיו

חלק א': האח התם מול האח התמים

במדרש רבה פרשת וישלח (עה, ג): "רב הונא פתח 'מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו' – אמר לו הקב"ה [ליעקב]: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?" כלומר, יש כאן טענה נגד מעשהו של יעקב. על מה ולמה היה לו צורך להודיע לעשיו שהוא בא? למה היה לו צורך להתרפס ולהיכנע לאחיו?

יש המביאים ראיה מן המדרש נגד מעשהו של יעקב, ויש המביאים ראיות ממדרשים אחרים להיפך. יש מדרש האומר שלא היה לו להיכנע לעשיו, ויש מדרש האומר שאפשר ללמוד מסיפור זה איך לרצות מלך של גוים. אבל ביני לביני אנו עלולים לשכוח שיש כאן סיפור פשוט של אח שבא להתוודות לאחיו. אנו קוראים את הפרשה מתוך הנחה שיעקב שולח שליחים לעשיו רק בגלל שהוא מפחד ממנו, ושוכחים שיש כאן יחס מורכב בין שני אחים שמחכה לתרופה.

מביתו של לבן ברח יעקב אחרי שלבן רימה אותו כמה פעמים, אבל אצל עשיו הסיפור הוא הפוך. ממנו חושש יעקב בגלל שהוא רימה את עשיו פעמיים. כאשר הוא ברח מלבן רדף לבן אחריו, אבל כאשר הוא ברח מעשיו לפני שנים רבות לא רדף עשיו אחריו. יעקב ידע איך להסתדר עם לבן בגלל שהוא ידע איך לקיים איתו "עם עיקש תתפתל" אבל עשיו לא ידע איך להסתדר עם יעקב. הדבר היחיד שהוא יכול היה לעשות זה להרים את קולו ולבכות. הוא היה איש אדמה, יודע ציד, ולא עלה בדעתו לעזוב את מקומו ולרדוף אחרי אחיו.

יעקב נשא את רגליו וברח ללבן, אבל כשהוא חוזר משם אנו מוצאים יעקב אחר לגמרי. יעקב שברח מהארץ אינו אותו יעקב החוזר אל הארץ. נראה שהוא מודיע לעשיו על בואו לא מפני חששותיו ממנו, אלא מתוך תחושת חמלה על אחיו. כאשר הוא אומר "אכפרה פניו במנחה וגו'" הוא אינו מתכוון להחניף לו כיהודי השתדלן בארמון המלך, אלא הוא מבקש כפרה בפועל. יעקב ידע שהוא מכניס את עצמו לסכנה, אבל הוא לא רצה שתישאר איבה בינו לעשיו, ואחר כך בין זרע יעקב ועשיו. יעקב חזר אל הארץ על מנת לנטוע בית עבור צאצאיו, הוא ידע שהם עתידים לשכון לצד זרע עשיו כאומות שכנות, והוא הבין שאין דבר החשוב יותר ברגע זה מהתפייסות.

"קח נא את ברכתי אשר הובאת לך", אומר יעקב לאחיו. רש"י מפרש שיעקב מתכוון למתנה שהוא הביא לעשיו, אבל אנו רואים שהוא בוחר במילה "ברכתי" במקום המילה "מנחה". יעקב גנב את הברכות מעשיו והוא מבקש את סליחתו. הנה, קח את ברכתי. המלאך של עשיו בירך את יעקב, ועתה נותן יעקב ברכה לעשיו. יעקב אינו יכול לוותר על הברכה שנתן לו אביו, כי אין הדבר בידו ומה שנעשה אין להשיב, אבל הוא מציע לעשיו ברכה משלו.

הרב הירש כותב על הפסוק הזה "יעקב מודה גלויות, ברגע זה אני מכיר בעליונותך המוסרית והרוחנית, התגברת על עצמך בנצחון מלא, ואני משתחוה לאצילות נפשך. הברכה והבכורה הפרידו ביניהם, הן שהיוו את נקודת המחלוקת. על שתיהן מתוודה יעקב." עשיו איננו יודע דבר על דתיות, אבל יש בו תחושה אנושית של אהבה וחמלה, כפי שנאמר לנו כי "באותה שעה נכמרו רחמיו על אחיו". המפגש בין יושב האוהלים ואחיו הפשוט והרגשן הוא מפגש מיוחד במינו. יעקב היה איש תם, ועשיו היה איש תמים.

חז"ל הורו לנו: "אילמלא ניתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולה לעמוד בפניהם". התורה היתה מיועדת עבור אומה היודעת להתעקש, אבל בו בזמן אפשר להיזכר במוסריות הפשוטה והתמימה של המין האנושי על מנת להתאזר בצניעות כלפי היצירה האלוקית. יעקב היה בטוח שהבכורה מגיעה לו, אבל כשהוא חזר אל הארץ, אחרי מסכת היסורים שהוא עבר בבית לבן, הוא למד שעשיו הוא גם סוג של בכור בדרכו שלו. מתוך גילוי זה נפל יעקב והשתחווה לעשיו.

חלק ב': גם לוידוי יש גבול!

יעקב נכנע והציג את עצמו כעבד לעשיו, אך כאן הוא עבר את המידה הראויה. "באותה שעה שקרא יעקב לעשיו אדוני אמר לו הקב"ה, אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים, חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך" (בראשית רבה עה, יא). גם לחרטה יש גבול ולא היה לו ליעקב להתרפס ולהיכנע לעשיו לגמרי.

בכל פעולה של וידוי יש בהכרח רמה מסוימת של כניעה, אבל אין הכניעה צריכה להיות מוחלטת. האדם המתוודה מרגיש שאין הוא ראוי לסליחה וממילא נדמה לו שהצד השני טוב יותר ממנו. הרי זהו האופי של הוידוי. אבל מכאן ועד לביטול העצמיות עוד יש הבדל. כאשר מתבטלים לגמרי זה מעניק תחושה שגויה בלב האדם הסולח כאילו הוא טוב יותר בכל הבחינות, ובכך נזרעים בו ניצנים של השתלטות על האדם המתוודה. במקום להתיישר ולהגיע לפיוס עלולים היוצרות להתהפך, שהאדם שחטאו נגדו ירצה להכניע את המתוודה באופן מוחלט. כאן עובר הוידוי לגבול מסוכן. התרפסות כזאת היא האחראית להיווצרות פלגים קיצוניים כמו עמלק.

ברבות הימים יצא העם העמלקי מזרע עשיו, פלג ימני קיצוני, שנטר איבת עולם לזרע ישראל. מה שהגדיר את עמלק היתה שנאתם לישראל. אפשר לחשוב שאנו מבינים את הגורמים שהביאו לכך, אבל יותר מהכל גרמו לכך ההשתחויות המרובות של בני יעקב לעשיו. אין לך אומה בעולם שלא נולדה בחטאים כלשהם, ואין לך אומה בעולם שאין נקודות בעברה ההיסטורי שהיא היתה רוצה להסתיר. ודאי יש צורך לתקן את העוול במקום שזה אפשרי, אבל כאשר זה עובר לגדר הלקאה עצמית בתודעה הלאומית, מין חטא קדמון העובר מדור לדור, נותנים בכך חרב פסיכולוגית ביד האויב ובכך מכשירים את הקרקע לקטסטרופה.

לכך מתכוון המדרש הקורא על יעקב את הפסוק "מתעבר על ריב לא לו", שעדיף היה לו ליעקב לתת לעשיו ללכת לדרכו ולא להביא אסון כזה על עצמו ועל הדורות הבאים, שיצביעו על השתטחותו של יעקב בפני אחיו כהודאת בעל דין נגד ישראל. כאשר יצאו ישראל ממצרים היה יחס קר ועויין קצת בינם לאדום, אבל נצטוו ישראל לשמור על ברית הפיוס ולא לתעב את אדום "כי אחיך הוא". לא כן בנוגע עמלק, הפלג האדומי הקיצוני, אותו ציווה ה' להשמיד. נדרשת גדלות הרוח על מנת להכיר את האויב המצטדק במעטה של עליונות מוסרית, כאשר הוא מנצל בציניות את החולשה המצפונית של אויבם על מנת לקעקע זכות קיומם עלי אדמות. לולי הפסוק של "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", הכרזת מלחמה מצד ה', לא היה בבני יעקב האומץ לחשוף את השקר שבתפיסה צינית זו.

אלו המרגישים עדיין אותה התבטלות של יעקב כלפי עשיו לא יוכלו בשום אופן להכניע את עמלק. הרי הם הולידו את עמלק! לכן יש מדרש האומר ש"אין עמלק נופל אלא ביד בני בנימין, שהוא עוד לא היה בעולם כאשר השתחוו לעשיו ולא נשתעבד לו מעולם" (בדרשות חת"ס, ז' אדר, קמ"ז ב', בשם מדרשים). נימוק דומה אפשר לומר לגבי שבטי אפרים ומנשה, שנולדו ונעשו שבטים עצמאיים זמן רב אחרי ההשתחויה לעשיו (וכך זה לפי מדרשים אחרים). ההתרפסות היתרה לעשיו הגדישה את הסאה. מעשה זה של יעקב ובניו גרם לעשיו לראות את עצמו כנעלה על יעקב בכל הבחינות וכמי שראוי לכבוש את אחיו ולהכניעו. בכך נוצרה סכנה לתודעה הרוחנית המיוחדת של ישראל ולשלימות הנפשית של האומה, אשר בלעדיהן לא תוכל האומה להתקיים. אלו שגרמו לכך לא יכלו אחר כך להכניע את עמלק, ורק אלו שלא השתחוו יכלו להכניע את עמלק.

בפרק הזה, מתחלפים מלאכי אלוהים,בשליחים רגילים, איש מתגלה פתאום כאל, ואתה כבר לא בטוח מה קרה פה באמת.

מוזכר בפרק כמה פעמים שהסיפור כולו קרה בלילה,הוא שלח את השליחים בלילה, המנחה עוברת לפניו והוא לן בלילה שם,ואז הוא קם בלילה ומעביר את בני המשפחה את נהר יבוק ונותר לבד, ונלחם עם איש,שמתברר כאל.
האם המילה לילה,מנסה להסביר שהסיפור הזה קרה בעת הדימדומים בין הערות לשינה, או אולי הוא רוצה לתת מילים לחרדה הנוראה, שבו היה יעקב. שבא לפגוש את אחיו שנשבע פעם להורגו.

הרשבם אומר שהתוכנית של יעקב היתה לשלוח לעישיו שליחים, לאמר לו שהנה הוא מגיע גם לכלות את פניו, ובלילה,לפני שעישיו ישים לב, לברוח עם משפחתו דרך נהר יבוק בדרך אחרת,ולחמוק מהמפגש עם אחיו.
אבל האיש המסתורי עיכב אותו והכריחו לעמוד ולהתמודד עם אחיו.

מתאים למשמעות חילופי השמות,יעקב מנסה שוב לשקר,ללכת בדרך עקיפה, לאחוז בעקב. והמלאך הכריחו. לעמוד מול הפחדים שלו. ולהילחם, להיקרא ישראל, ולא יעקב.

מיהו המלאך המיסתורי, שהתברר למפרע שהוא אלוהים,זו רק שאלה אחת.
אבל מי הם מחנה מלאכי אלוהים, שפוגש יעקב בדרך.
גם בהלוך כאשר יעקב עוזב את ארץ אבותיו, ופונה לארם, הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם.
וגם כשהוא חוזר מחמיו, לאביו,פוגש הוא מלאכי אלוהים שמפעימים את רוחו והוא קורא בשמם את המקום מחניים.

מה עשו המלאכים, ולשם מה באו, או שהו שם, לא ברור. אין להם שום תפקיד אחר כך, אם לא שנגיד בגלל סמיכות הפרשיות, והשימוש במילה דומה שהם הם המלאכים ששלח יעקב. אבל מה שאנו כן יודעים הוא את המצב הנפשי שלי יעקב.
לכאורה מעל פני השטח, מה שכתבו בעיתונים של המפלגה,( כמו שהזכיר שמואל) בצאתו יצא יעקב לחפש כלה. ועתה שב הוא אל אביו ומשפחתו,אחרי שהות ארוכה בבית חמיו.

אבל התורה מספרת לנו גם את מה שהלך מאחורי הקלעים, יעקב, אינו עוזב את ארץ ישראל, הוא בורח מאימת אחיו. כמה הוא חשש וחרד, כמה חוסר ביטחון זה ללכת לארץ זרה כשיודעים שאין אפשרות לשוב, גם עתה, לא עזב הוא בית חם ואוהב, לשוב אל בית אביו.
נחלץ הוא מלבן הרשע, שרצה לגזול ממנו את נשותיו ,ילדיו,ורכושו  והולך הוא לקראת עישיו וארבע מאות איש עימו, שעלולים להרוג אותו ואת משפחתו אם על הבנים.
האם בזמני המעבר הקשים הללו מן הפחד אל הדאגה, או מן הבריחה למלחמה, נשלחו לו מלאכי אלוהים,למען ידע שאין הוא לבד כמו שאומרים חלק מהמפרשים?
האם המלאכים הללו הרגיעו אותו? היו להם פנים ידידותיות, ומטרות טובות? או היו הם מלאכים מאיימים, הד לחששות שלו מהמחנה שאוסף עליו אחיו עשיו .האם האיש שנלחם עימו בלילה היה אחד מהמלאכים שהוא פגש קודם?

מדוע היה חייב האיש/ אל,להפסיק את ההיאבקות,בטרם עלות השחר,האם בגלל שרק בזמן הליל,הדמדומים בין מציאות לדמיון, מלחמה מוזרה כזו יכולה לקרות. כמו שאומר הרמבם שכל ראיית מלאך,נעשתה בחלום?
אבל השמש זרחה, והרגל נקעה סימן אמיתי ללילה אימתני.

מזכיר לי קצת הפרק את ברית בין הבתרים, האם היו החיות, האם הם בותרו, והלפיד, והפחד, והלילה. ההיה זה חלום? נבואה? מציאות?

בתחילת הפרק מספרים לנו שהיה מחנה אלוהים שעל שמו נקרא המקום הזה מחניים.
המפרשים מתקשים מדוע נקרא המקום מחניים, ולא מחנה, ומביאים פירושים שונים מהם שני המחנות.
אבל באופן מעניין המשך הפרק מספר לנו בפרוטרוט על שני מחנות, מחנותיו של משפחת יעקב, המחנה שהוא חולק לשתיים, כדי שגם אם עישיו יצליח להרוג במהלך המלחמה מחנה אחד המחנה השני יצא לפציעה.
שני מחנות שמוזכרות שוב בתפילתו של יעקב. כי במקלי עברתי את הירדן, הייתי יחיד ובודד, לו היה הורג אותי עישיו אז, לא היה נשאר ממני שריד ופליט,ועתה אני כלכך עשיר וחזק, וגדול שיש לי שני מחנות.
למה לא לאמר שמחניים נקרא כך על שם שני המחנות הללו.

האם היו מחנה האלוהים הד למחנותיו של יעקב,האם היו הם תוספת כח? מי היה האל איש, שנלחם עם יעקב, והכריחו להפוך לישראל.
כי שרית עם מלאכים? עם אנשים? מה היה שם בלילה ההוא.

יעקב מתכונן למפגש עם אחיו, הוא מביא מתנות, מתכונן למלחמה, או בריחה  ומתפלל, האם לפניו משהו התפלל כך, בפחד וחרדה, על חייו? או שהוא המתפלל הראשון בתנך, שמתפלל  ומבקש עזרה מפני אוייבים אמיתיים.

יעקב תיקן את תפילת ערבית,התפילה הנאצרת בלילה, מסתמא הכוונה,לתפילה בבית אל המקודשת. ( אולי סיפור המלאכים, הוא סיפור שאומר שגם מחניים קדושה)
אבל פה אנו רואים שוב,יעקב הוא איש של לילה בכל כך הרבה מובנים.
הוא פועל בסתר,במחשכים, ממביאים לו את לאה תחת צילו של הלילה שהסתיר את פניה, החיים שלו קשים,לא האירו לו את פניהם, הפחד והאימה, המאפיינים את הליל,אחר כך עליה שנים רבות בחוסר ידיעה על מיקום בנו יוסף. וגם כשהוא נלחם באמת, זה קורא עד עלות השחר.